הדחקה

הרעיון נוכח כבר בראשית עבודתו של פרויד עם ברויאר. בהודעה המקדימה שלהם משנת 1893 כבר נאמר שהמטופלים הדחיקו במכוון דברים מסוימים מחשיבתם המודעת. במחקרים בהיסטריה¹ הופך הדבר להסבר של האופן שבו ההיסטריה נוצרת. רעיון שאינו מתיישב עם מה שפרויד כינה המסה השלטת של רעיונות האגו נדחק אל מחוץ לקשר האסוציאטיבי עם שאר הנפש, ומשנותק כך הוא נעשה פתוגני.

לפי תיאורו של פרויד, המניע לדחיקה זו היה הגנה. הוא הציג את המונח ב-1894. ב-1895 תיאר את ההגנה כדרך להפוך רעיון חזק לרעיון חלש על ידי הפשטתו מן האפקט הצמוד לו, והספר מחקרים בהיסטריה מייחס את ההיסטריה להדחקה של רעיון בלתי תואם מתוך מניע של הגנה. בכך נבדל פרויד מברויאר. הסברו של ברויאר להיסטריה נשען על מצבים היפנואידיים, ואילו פרויד דיבר על היסטריית הגנה וחשד שההגנה היא היסודית מבין השתיים.

הממצא הקליני שנלווה לכך היה ההתנגדות, שפרויד הציג באותו ספר. כוח האגו שגירש את הרעיון הבלתי תואם הראה את עצמו שוב כשהרופא ניסה להשיב את הרעיון, בדמות התנגדות להיזכרות בו. כבר מן ההתחלה, אם כן, ההדחקה וההתנגדות היו שני היבטים של כוח אחד: הראשונה מרחיקה את הרעיון, והשנייה מתנגדת לשובו בטיפול.

התיאור המלא ביותר של פרויד הופיע בחיבור ההדחקה², השני מבין מאמריו המטא-פסיכולוגיים משנת 1915, לצד הלא-מודע³. ההדחקה מוצגת שם כאחד מגורלותיו של הדחף, ומהותה מנוסחת בפשטות: היא מצויה בהרחקתו של דבר מה מן התודעה ובהחזקתו במרחק ממנה.

פרויד חילק את התהליך לשלבים. בהדחקה הראשונית נמנעת מנציג-הייצוג של הדחף כל כניסה לתודעה. הדבר יוצר קיבוע, והנציג נותר מקובע בלא-מודע. פרויד הקדים ורמז לרעיון זה, תחת השם קיבוע, במקרה שרבר⁴ משנת 1911. ההדחקה במובנה הצר היא דחיקה שלאחר מעשה (Nachdrängen), הפועלת על הנגזרות שהמודחק הראשוני מושך אליו. ההדחקה, אם כן, אינה אירוע חד-פעמי. היא דורשת השקעה מתמדת של אנרגיה ולעתים קרובות נכשלת, ומכישלונותיה צומחים תצורות תחליף וסימפטומים.

הבחנה שנייה נוגעת למה שעליו ההדחקה פועלת. הדחף מיוצג בנפש הן על ידי רעיון והן על ידי מכסת אפקט, ולפי פרויד לשניים גורלות נפרדים. בעזרת הבחנה זו השווה בין אופן פעולתה של ההדחקה בהיסטריית חרדה, בהיסטריית המרה ובנוירוזה כפייתית.

המאמר הלא-מודע מנסח את אותו תהליך מחדש במונחים טופוגרפיים ודינמיים. הוא מתאר את ההדחקה כמשיכה לאחור של השקעות בצירוף אנטי-השקעה (anticathexis), או השקעה נגדית. המודחק הראשוני מעולם לא זכה להשקעה מודעת שניתן היה למשוך ממנו, ולכן הוא מוחזק למטה בכוח ההשקעה הנגדית בלבד. המאמר מתאר גם את מערכת הלא-מודע, שאליה נופל המודחק. מערכת ה-Ucs. אינה מכירה שלילה או ספק, פועלת לפי התהליך הראשוני, היא על-זמנית, והיא מעמידה את המציאות הנפשית במקום המציאות החיצונית. ייצוג מודע כולל ייצוג-דבר ואת ייצוג-המילה השייך לו; ייצוג לא-מודע כולל את ייצוג-הדבר בלבד.

בעכבה, סימפטום וחרדה⁵ ויתר פרויד על תזה מרכזית בתיאוריה המוקדמת שלו: שהליבידו המודחק הופך במישרין לחרדה. כעת סבר שהאגו הוא מושבה היחיד של החרדה, ושהוא מפיק אותה כאות לסכנה. באמצעות עקרון העונג, אות זה מאפשר לאגו לעכב תהליכים באיד. בניסוחו של הספר, החרדה יוצרת את ההדחקה, ולא ההדחקה את החרדה. במקרים של הנס הקטן ושל איש הזאבים, כך הסיק, המניע להדחקה היה חרדת הסירוס. התזה הישנה שרדה רק כתיאור, והחרדה האוטומטית שתיארה נשמרה לנוירוזות האקטואליות.

הספר גם העביר את ההדחקה למקום חדש בין פעולות האגו. הסימפטום הוא כעת סימן ותחליף לסיפוק דחפי שלא התממש, והוא תוצר של ההדחקה. תפקידו להרחיק את האגו ממצב הסכנה. בנוירוזה הכפייתית מצא פרויד שתי טכניקות, ביטול בדיעבד ובידוד, הבאות במקום ההדחקה. הדבר הוביל אותו להחזיר את המונח הישן הגנה כשם הכללי לכל הטכניקות מסוג זה, ואת ההדחקה להעמיד כטכניקה אחת מביניהן. בכך הודה שבמשך זמן רב הניח להדחקה לייצג את ההגנה כולה.

פרויד שב גם אל ההדחקה הראשונית. רוב ההדחקות שנתקלים בהן בטיפול, כך סבר כעת, הן מקרים של דחיקה שלאחר מעשה, המניחים הדחקות ראשוניות מוקדמות יותר. הוא הציע שגורמים כמותיים הם שמעוררים את ההדחקות הראשונות הללו: עירור חזק דיו כדי לפרוץ את המגן מפני גירויים.

לבסוף, הספר ממקם את ההדחקה בין מקורות ההתנגדות. פרויד מנה חמש התנגדויות משלושה מקורות. שלוש מקורן באגו: התנגדות ההדחקה עצמה, התנגדות ההעברה והרווח מן המחלה. אחת מקורה באיד, כפיית החזרה, והיא מחייבת עיבוד. החמישית מקורה בסופר-אגו, בדמות הצורך בעונש.

בתיאורי המקרה של פרויד, ההדחקה היא המנגנון העומד מאחורי הסימפטום. בקטע מתוך אנליזה של היסטריה⁶, מקרה דורה, קרא את הסימפטומים של המטופלת כביטויים של משאלות מיניות מודחקות המונחות בשכבות. הראשונה הייתה אהבה לאדון ק׳. מעליה הונחה היקשרות מחודשת לאביה, שבעצמה שימשה להדוף את האהבה הזו. בשכבה העמוקה ביותר הייתה אהבה לגברת ק׳. פרויד העמיד את המקרה מול תיאורו של פייר ז׳אנה את הרעיונות המקובעים, ותחת זאת ייחס את ההיסטריה למשאלות מיניות מודחקות.

אותו טקסט מראה כיצד מחשבה אחת משמשת לבלימת מחשבה אחרת. הניגוד של המחשבה שיש להדחיק מחוזק מעבר לכל מידה, כדי שיחזיק את המחשבה המודחקת במקומה, ומושג תצורת התגובה נגזר ממנגנון זה. ב-1926 עוד דיבר פרויד על הדחקה באמצעות תצורת תגובה, אף שמנה את תצורת התגובה גם כהגנה בפני עצמה.

ההדחקה מסבירה גם את הכשלים הקטנים של חיי היומיום. פעולת כשל מראה בבת אחת את התוכן המודחק ואת ההתנגדות לו. מקרה דורה מדבר על מעשים שהתודעה אינה רוצה לדעת עליהם. ארנסט ג׳ונס, ברציונליזציה בחיי היומיום⁷, קשר את הסתרת מקורה של פעולת כשל לאופיו הבלתי קביל של מקור זה. לטענתו, לתהליכים נפשיים יש סיבות שהאדם אינו מכיר ואינו מוכן להודות בהן, ולכן פעולות כשל מיוחסות למקרה. כשאדם מתייחס לשאלה על מקורה של אמונה כאל שאלה אבסורדית, הדבר מאותת שמקורה האמיתי אינו קביל. אותו מאמר הכניס לפסיכואנליזה את המונח רציונליזציה.

ג׳ונס גם הפך את ההדחקה לתנאי של סמליות. בתורת הסמליות⁸ טען שסמליות אמיתית נוצרת רק מרעיונות מודחקים. זו הסיבה שהיא פועלת בכיוון אחד: הרעיונות המסומלים הם הראשוניים ביותר והמודחקים ביותר. הסמל הוא תצורת פשרה בין הכוחות המודחקים לבין הכוחות המדחיקים. ג׳ונס ראה בעיקרון שלפיו רק מה שמודחק זוכה לסימול את אבן הבוחן של ההשקפה הפסיכואנליטית על הסמליות.

בטראומת הלידה ומשמעותה לפסיכואנליזה⁹ עיגן אוטו ראנק את תהליך ההדחקה כולו בטראומת הלידה. בעיני ראנק הלידה היא הטראומה הראשונית. משעוגנה, חרדת הלידה היא המחסום הראשון בפני השאיפה לשוב אל העונג של המצב התוך-רחמי. מחסום זה הוא ההדחקה הראשונית, שראנק העניק לה בכך תוכן מוחשי. כל חרדה מאוחרת יותר משחזרת אותה, החל בפחד של הילד מן החושך ומן הבדידות. הדחקות מאוחרות יותר, ובהן שכחת הזיכרונות המוקדמים ביותר, חוזרות עליה. ראנק הרחיק את הרעיון הרבה מעבר לקליניקה, ותלה בהדחקה הראשונית הן את הזלזול בנשים והן את עיסוקה של הפילוסופיה בבעיית המקורות. פרויד השיב לו בספר עכבה, סימפטום וחרדה. מול טראומת הלידה העמיד שלושה גורמים: חוסר האונים הממושך של התינוק, הקטיעה בהתפתחות המינית, ואמצעיו המוגבלים של האגו להתגונן מפני סכנות פנימיות.

רונלד פיירברן העביר את תורת ההדחקה אל קרקע יחסי האובייקט. בהדחקתם ושיבתם של אובייקטים רעים¹⁰ (1943) טען שמה שמודחק אינו בראש ובראשונה דחפים או זיכרונות כואבים, אלא אובייקטים רעים שהופנמו. דחפים וזיכרונות מודחקים משום שהם כרוכים באובייקטים כאלה.

המאמר מציג שני רעיונות נוספים. הראשון הוא ההגנה המוסרית. ילד התלוי בהורים מזניחים או מתעללים לוקח אל תוכו את הרוע שבהם ונעשה הוא עצמו האשם, כדי שהם יוכלו להישאר טובים. הסופר-אגו, הנוצר מאובייקטים טובים מופנמים, הוא סוכנה של הגנה זו, והאשמה שומרת מפני המצב המאיים הרבה יותר של היות נתון בכוחם של אובייקטים רעים. השני נוגע לטיפול. ההתנגדות העמוקה ביותר באנליזה היא הפחד לשחרר אובייקטים אלה, הנתמך בהיקשרותו הליבידינלית של המטופל אליהם. שיבת המודחק היא שיבתם של אובייקטים רעים, ופיירברן דימה אותה לדיבוק וכינה את הפסיכותרפיסט יורשו של מגרש השדים. על הטיפול לשחרר אותם בהעברה, לאחר שהאנליטיקאי נעשה אובייקט טוב דיו.

בהמבנה האנדופסיכי הנבחן במונחים של יחסי אובייקט¹¹ (1944) הרחיק פיירברן לכת ובנה על ההדחקה את המודל שלו למבנה האנדופסיכי. מאחר שחלק אחד של האגו יכול להדחיק חלק אחר, ההדחקה מרמזת על ריבוי של אגואים. האגו המרכזי משתמש בתוקפנות כדי להדחיק שני אגואים אחרים: אגו ליבידינלי, הקשור לאובייקט המגרה, וחבלן פנימי, שלימים נקרא האגו האנטי-ליבידינלי, הקשור לאובייקט הדוחה. התקפת החבלן על האגו הליבידינלי היא הדחקה עקיפה, שפיירברן זיהה אותה עם אותו חלק של התהליך שפרויד תיאר. בעיני פיירברן, פיצול האגו וההדחקה הם תהליך אחד, והתוקפנות היא הדינמיקה שלו. היקשרותו של האגו הליבידינלי לאובייקט המודחק שלו היא התנגדות בפני עצמה, ויש בה כדי להסביר את התגובה הטיפולית השלילית.

ז׳אן לפלאנש, ביסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה¹², קשר את ההדחקה הראשונית לתיאוריית הפיתוי המוכלל שלו. הילד מנסה לתרגם את המסרים החידתיים שמבוגרים מפנים אליו, וההדחקה הראשונית היא כישלונו של תרגום זה. מה שאינו ניתן לתרגום נותר מאחור כתכנים הלא-מודעים הראשונים. ז׳וליה קריסטבה, בכוחות האימה¹³, קשרה את הבזות להדחקה הראשונית. בעיניה, הבזוי מסמן את ההיפרדות הראשונה והרעועה של הסובייקט מן האם הארכאית, בטרם הובטחה ההבחנה בין סובייקט לאובייקט.

כמה תיאוריות מאוחרות מגדירות את המנגנונים שלהן בניגוד להדחקה. בספרו האנליזה של העצמי¹⁴ העמיד היינץ קוהוט את ההכחשה מולה. ההדחקה מייצרת פיצול אופקי, השומר חומר במצב לא-מודע. ההכחשה מייצרת פיצול אנכי: תביעות גרנדיוזיות ארכאיות נשארות מודעות, אך מופרדות בחומה מאגו המציאות ומתקיימות לצדו. קוהוט הבחין גם בין שתיהן לבין שלילה במובן שנתן לה פרויד ב-1925. פיצולים אופקיים נוצרים ברובד עמוק יותר באמצעות הדחקה, וברובד גבוה יותר באמצעות שלילה.

בפסיכיאטריה הבין-אישית של הארי סטאק סאליבן, כפי שהיא מוצגת במחקרים קליניים בפסיכיאטריה¹⁵, ההתעלמות הסלקטיבית תופסת חלק ניכר מן השטח שפרויד ייחד להדחקה. במקום שבו פרויד דיבר על הדחקה, תיאר סאליבן שני סוגים של חומר: מה שנשמר מחוץ למודעות באמצעות התעלמות, ומה שנותר לא-מנוסח משום שמעולם לא הובא לצורה הניתנת לתקשור. את המונח דיסוציאציה שמר למה שהעצמי דוחה באופן פעיל. בשונה מחומר שעבר דיסוציאציה, מה שזוכה להתעלמות סלקטיבית נשאר קרוב למודעות, וניתן להבחין בו שוב בקלות יחסית. סאליבן ראה בהתעלמות הסלקטיבית את אחד האמצעים הנפוצים ביותר שבאמצעותם מערכת-העצמי שומרת על תפיסתו העצמית של אדם ללא שינוי.