מושג
מודל הקונפליקט ההתייחסותי
תיאור של סטיבן מיטשל לקונפליקט הנפשי ולפסיכופתולוגיה, שנוסח בספרו מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה (1988) ופותח בספרו תקווה ופחד בפסיכואנליזה (1993). הוא משאיר את הקונפליקט במרכז הפסיכואנליזה, אך מעביר אותו מהתנגשות בין דחפים להגנות אל התנגשות בין קשרים: היקשרויות, נאמנויות והזדהויות עם דמויות משמעותיות, שנוצרו מוקדם ומושכות לכיוונים שונים. אנשים שבים ויוצרים את דפוסי הקשר המוכרים האלה גם כשהם מסבים כאב, משום שהם הדרכים הידועות להיות עם אחרים. מיטשל הציב את המודל מול תאוריית קונפליקט הדחפים הקלאסית ומול תאוריות של עיכוב התפתחותי, המסבירות את הפתולוגיה בצרכים מוקדמים שלא נענו. בטיפול האנליטיקאי נתפס בתוך דפוסיו של המטופל ופועל יחד עמו, מתוך הקשר עצמו, כדי להבין אותם ולבנות דפוסים חדשים.
התפתחות
1988
הוצג בידי סטיבן מיטשל
המודל של מיטשל עצמו לקונפליקט: ההתנגשות היא בין קשרים ונאמנויות, ולא בין דחפים להגנות. הוא הציב אותו מול תאוריית קונפליקט הדחפים ומול תאוריית העיכוב ההתפתחותי גם יחד.
מתוך תקווה ופחד בפסיכואנליזה (1993);מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה: אינטגרציה (1988)
קשרים
- 1988 הוצג בידי סטיבן מיטשל
המודל של מיטשל עצמו לקונפליקט: ההתנגשות היא בין קשרים ונאמנויות, ולא בין דחפים להגנות. הוא הציב אותו מול תאוריית קונפליקט הדחפים ומול תאוריית העיכוב ההתפתחותי גם יחד.
- נגזר מתוך מטריצה התייחסותית
שני הרעיונות מגיעים מאותו ספר מ-1988. מודל הקונפליקט מחיל את המטריצה ההתייחסותית על הפסיכופתולוגיה: אם הנפש עשויה מיחסים, הקונפליקט מצוי בין קשרים מתחרים.
חיבורים
- 1988
מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה: אינטגרציה
"מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה: אינטגרציה", שראה אור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד ב-1988, הוא ניסיונו של סטיבן א' מיטשל לעשות סדר בתחום שנראה לו מפוצל בין תיאוריות מתחרות. הספר נשען על ההבחנה שהוא וג'יי גרינברג שרטטו בספרם "יחסי אובייקט בתיאוריה הפסיכואנליטית" בין מודל הדחף, שבו היחסים עם הזולת נובעים מן החתירה לסיפוק הדחפים ומעוצבים על ידה, לבין המודלים ההתייחסותיים, שבהם היחסים עצמם הם ראשוניים ובלתי ניתנים לרדוקציה. מיטשל טוען שמודל הדחף מיצה את תועלתו, ושאת המסורות ההתייחסותיות, שפותחו חלקים-חלקים בידי כותבים שלעתים רחוקות הכירו בהנחות המשותפות להם, אפשר לשזור למודל אחד של קונפליקט התייחסותי: הפסיכואנליזה הבין-אישית, תיאוריית יחסי האובייקט הבריטית, פסיכולוגיית העצמי והפסיכואנליזה האקזיסטנציאלית. במודל זה הנפש משוקעת במטריצה התייחסותית בעלת שלושה ממדים: העצמי, האחר והמרחב שביניהם. במונחים אלה הספר חושב מחדש על המיניות, האינפנטיליזם והנרקיסיזם, על השפעת החוויה המוקדמת, על היחס בין עבר להווה, על השזירה של אשליה ומציאות, על מקומו של הרצון, על החזרה על חוויות כואבות ועל טבעו של המצב האנליטי ושל השינוי באנליזה.
- 1993
בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" (BasicBooks, 1993) טוען סטיבן א. מיטשל שהמסירות של התחום למייסדו הסתירה עד כמה השתנתה הפסיכואנליזה מאז פרויד, והוא מתאר דיסציפלינה שחורגת מגבולותיה של תיאוריית הדחפים הפרוידיאנית. האנליזה הקלאסית מעמידה במרכז את הקונפליקטים של המטופל סביב דחפים מיניים ותוקפניים, כקונפליקטים המתרחשים בתוכו. הגישה של מיטשל, שאותה הוא מדגים במקרים קליניים, מתייחסת למשאלות ולצרכים של שני המשתתפים, המטופל והאנליטיקאי. היא רואה במתחים שבין התקוות והפחדים של שניהם, ובדרכים שבהן הם מעובדים, את האמצעי לשינוי הטיפולי. הספר נשען על תיאוריות של יחסי אובייקט, על פסיכולוגיית העצמי ועל הפסיכואנליזה האקזיסטנציאלית, ומציג את התהליך האנליטי כתהליך אישי ובין-אישי בעת ובעונה אחת. הוא קושר בין שתי תמורות בתחום: תמורה תיאורטית, הסובבת סביב השאלה מה המטופל צריך, ותמורה מטא-תיאורטית, הסובבת סביב השאלה מה האנליטיקאי יודע, ונוגעת לסמכותו בתפיסה קונסטרוקטיביסטית של המצב האנליטי. עוד מתאר הספר כיצד העצמי הפך למושג המרכזי שבאמצעותו הפסיכואנליזה העכשווית עוסקת בשאלת המשמעות, ובוחן את העצמי כמרובה וכרציף כאחד.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- תקווה ופחד בפסיכואנליזה1993מקור לקשר
- מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה: אינטגרציה1988מקור לקשר