מושג
תצורת תגובה
אימוץ עמדה הפוכה למשאלה מודחקת.
התפתחות
1905
הוצג בידי זיגמונד פרויד
בניתוח המקרה של דורה מציין פרויד שההדחקה מושגת לעתים קרובות בדרך של חיזוק מופרז של ההפך מן המחשבה שיש להדחיק. הוא מכנה זאת "חיזוק תגובתי" (Reaktionsverstärkung), ואת המחשבה המודעת החזקה מדי – "מחשבה תגובתית", המחזיקה את המחשבה הפסולה שכנגדה בהדחקה. באותה שנה מעניקות "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות" לתהליך את השם "תצורת תגובה" (Reaktionsbildung).
מתוך קטע מתוך אנליזה של היסטריה (1905)
1926
עובד מחדש בידי זיגמונד פרויד
ב"עכבה, סימפטום וחרדה" מנסח פרויד מחדש את תצורת התגובה במסגרת התיאוריה המבנית כשינוי של האני: ההשקעה הנגדית של הנוירוזה הכפייתית, המחזקת את העמדה המנוגדת לדחף שיש להדחיק (חמלה, מצפוניות, ניקיון). הוא מעמיד אותה כמנגנון הגנה לצד הרגרסיה וההדחקה, ומבחין בין תכונות האופי הכלליות של הכפייתי לבין תצורת התגובה של ההיסטרית, הנאחזת באובייקט מסוים אחד.
מתוך עכבה, סימפטום וחרדה (1926)
קשרים
- 1905 נגזר מתוך הדחקה
פרויד תופס בתחילה את תצורת התגובה כדרך לבצע את ההדחקה: במקרה של דורה ההפך מן המחשבה שיש להדחיק מחוזק יתר על המידה כדי שיחזיק אותה מודחקת. ב"עכבה, סימפטום וחרדה" הוא עדיין מדבר על "הדחקה באמצעות תצורת תגובה", אף שהוא מעמיד אותה שם גם כמנגנון הגנה בפני עצמו.
- 1905 הוצג בידי זיגמונד פרויד
בניתוח המקרה של דורה מציין פרויד שההדחקה מושגת לעתים קרובות בדרך של חיזוק מופרז של ההפך מן המחשבה שיש להדחיק. הוא מכנה זאת "חיזוק תגובתי" (Reaktionsverstärkung), ואת המחשבה המודעת החזקה מדי – "מחשבה תגובתית", המחזיקה את המחשבה הפסולה שכנגדה בהדחקה. באותה שנה מעניקות "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות" לתהליך את השם "תצורת תגובה" (Reaktionsbildung).
- 1926 נגזר מתוך השקעה נגדית
בנספחים ל"עכבה, סימפטום וחרדה" מציג פרויד את תצורת התגובה כצורה שלובשת ההשקעה הנגדית בנוירוזה הכפייתית: השקעה נגדית פנימית המשנה את האני, בניגוד להשקעה הנגדית החיצונית של ההיסטריה והפוביה, המופנית נגד תפיסות מסוכנות.
- 1926 עובד מחדש בידי זיגמונד פרויד
ב"עכבה, סימפטום וחרדה" מנסח פרויד מחדש את תצורת התגובה במסגרת התיאוריה המבנית כשינוי של האני: ההשקעה הנגדית של הנוירוזה הכפייתית, המחזקת את העמדה המנוגדת לדחף שיש להדחיק (חמלה, מצפוניות, ניקיון). הוא מעמיד אותה כמנגנון הגנה לצד הרגרסיה וההדחקה, ומבחין בין תכונות האופי הכלליות של הכפייתי לבין תצורת התגובה של ההיסטרית, הנאחזת באובייקט מסוים אחד.
חיבורים
- 1905
תיאור המקרה של "דורה", צעירה וינאית בת שמונה-עשרה (שזוהתה לימים כאידה באואר), שפרויד טיפל בה כאחד-עשר שבועות בסוף שנת 1900; הוא נכתב ב-1901 ופורסם ב-1905 בכתב העת Monatsschrift für Psychiatrie und Neurologie. דורה סבלה משיעול עצבי, מאובדן קול, מקוצר נשימה וממצבי רוח ירודים, ואביה הביא אותה אל פרויד לאחר שהוריה מצאו מכתב שבו רמזה על כוונה להתאבד. מאחורי הסימפטומים חושף פרויד הסתבכות משפחתית: הרומן של אביה עם גברת ק., וחיזוריו של בעלה, מר ק., שדורה סטרה לו לאחר שהציע לה את עצמו על שפת אגם, ושנשיקתו המוקדמת יותר עוררה בה גועל. פרויד מפרש את הסימפטומים כביטוי של משאלות מיניות מודחקות – אהבה למר ק., התעוררות מחודשת של ההיקשרות הילדית לאב, ובשכבה העמוקה ביותר אהבה לגברת ק. – ומעמיד את תיאור המקרה על פירושם של שני חלומות: בית בוער שממנו האב מציל אותה בעוד האם מבקשת להציל את קופסת התכשיטים שלה, ונדודים בעיר זרה לאחר מות האב. דורה הפסיקה את הטיפול ב-31 בדצמבר. באחרית הדבר תולה פרויד את הכישלון בכך שלא זיהה ולא פירש בעוד מועד את העברת רגשותיה כלפי מר ק. אליו, ומציג לראשונה באופן שיטתי את ההעברה כמהדורה חדשה של דחפים ישנים המופנים אל הרופא.
- 1926
עכבה, סימפטום וחרדה (Hemmung, Symptom und Angst), שראה אור ב-1926 בהוצאה הפסיכואנליטית הבינלאומית (Internationaler Psychoanalytischer Verlag), הוא התיקון המרכזי שערך פרויד בתורת החרדה שלו, והתיאור השיטתי הראשון שלו של ההגנה במסגרת המודל המבני של האני, הסתמי והאני העליון, שהציג ב"האני והסתמי" (1923). הספר פותח בהבחנה בין עכבה – הגבלה של תפקוד של האני, הנעשית מתוך זהירות או מחמת דלדול האנרגיה – לבין סימפטום, שהוא סימן ותחליף לסיפוק יצרי שלא התממש, ותוצאה של הדחקה. המהלך המרכזי של הספר הופך את עמדתו המוקדמת של פרויד, שלפיה ליבידו מודחק הופך במישרין לחרדה. בבחינה מחודשת של פוביות החיות של הנס הקטן ושל איש הזאבים הוא מגיע למסקנה שבשני המקרים הכוח המניע את ההדחקה היה חרדת סירוס, פחדו של האני מפני סכנה חיצונית: החרדה יוצרת את ההדחקה, ולא ההדחקה את החרדה. האני הוא מקומה היחיד של החרדה. הוא מפיק חרדה כאות כשהוא צופה סכנה, ובאמצעות עקרון העונג האות מאפשר לו לעכב את התהליך המאיים בסתמי. פרויד מתחקה אחר מקור החרדה במצב של חוסר אונים מול עירור גובר, שהלידה היא אב-הטיפוס שלו. הוא מבחין בין המצב הטראומטי, שבו החרדה נוצרת מאליה, כמו בנוירוזות האקטואליות, לבין מצב הסכנה, שבו האני משחזר צורה מוחלשת שלו כאזהרה. מצבי הסכנה יוצרים סדרה התפתחותית שכל אחד מאיבריה קשור לשלב: חוסר אונים נפשי באני שטרם הבשיל, אובדן האובייקט בילדות המוקדמת, הסירוס בשלב הפאלי, כעסו של האני העליון ואובדן אהבתו בתקופת החביון, ולבסוף הפחד מפני המוות, שפרויד מבין כהשלכה של האני העליון על כוחות הגורל. הנוירוזה נוצרת כשאדם ממשיך להגיב למצבי סכנה שעבר זמנם; הסימפטומים נוצרים כדי להוציא את האני ממצב הסכנה שהחרדה מאותתת עליו. החרדה הנוירוטית היא חרדה מפני סכנה יצרית שהאני אינו מכיר, כשם שהחרדה הממשית היא חרדה מפני סכנה ידועה. הספר משווה את יצירת הסימפטומים בפוביה, בהיסטריית ההמרה ובנוירוזה הכפייתית. בנוירוזה הכפייתית הסימפטומים מעוצבים בידי רגרסיה לשלב האנאלי-סדיסטי, אני עליון נוקשה ותצורות תגובה, ופרויד מתאר את הביטול למפרע ואת הבידוד כטכניקות הגנה לצד ההדחקה. הוא משיב על כנו את המונח "הגנה" כשם הכללי לכל הטכניקות שבהן האני מגן על עצמו, וההדחקה היא אחת מהן. הוא דן בספרו של אוטו ראנק "טראומת הלידה" (1924), מכיר בזכותו שקשר כל מצב סכנה לנפרדות מן האם, אך דוחה את הטענה שעוצמת טראומת הלידה היא שמכריעה מי יהיה נוירוטי; תחת זאת הוא מונה את חוסר האונים הממושך של התינוק האנושי, את הפסקת ההתפתחות המינית בין הילדות המוקדמת לגיל ההתבגרות, ואת דלות האמצעים של האני להתגונן מפני סכנה פנימית. הנספחים מבחינים בחמישה סוגים של התנגדות, ומבדילים בין החרדה, התגובה לסכנה שמביא עמו אובדן האובייקט, לבין הכאב, התגובה לאובדן עצמו, ולבין האבל.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- קטע מתוך אנליזה של היסטריה1905מקור לקשר
- עכבה, סימפטום וחרדה1926מקור לקשר