מושג
מושקעות אימהית ראשונית
מצב של רגישות מוגברת שלפי ויניקוט מתפתח אצל האם לקראת סוף ההיריון ונמשך כמה שבועות לאחר הלידה, ובו היא מזדהה עם תינוקה במידה כזו שהיא חשה בצרכיו ונענית להם. ויניקוט השווה אותו למחלה תקינה וחולפת, שממנה האם מחלימה ככל שהתינוק זקוק לה פחות.
התפתחות
1956
הוצג בידי דונלד ויניקוט
מתוך מאמרים מקובצים: דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה (1958)
קשרים
חיבורים
- 1958
מאמרים מקובצים: דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה
'מאמרים מקובצים: דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה' הוא הקובץ הראשון של מאמרי דונלד ויניקוט. הוא ראה אור בלונדון בהוצאת טביסטוק ב-1958, ויצא שוב ב-1975 בשם 'דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה', עם מבוא מאת מסעוד חאן. הקובץ מכנס עשרים ושישה מאמרים שנכתבו בין 1931 ל-1956, ושמו משרטט את דרכו של ויניקוט עצמו: רופא בבית החולים לילדים פדינגטון גרין שהוכשר כפסיכואנליטיקאי, הוא הביא אל התאוריה הפסיכואנליטית את מה שראה באלפי מפגשים עם אמהות ותינוקות, והשיב את הפסיכואנליזה אל רפואת הילדים. המאמרים המוקדמים מופנים בעיקר לרופאים. הם טוענים שחלק ניכר ממה שרפואת הילדים טיפלה בו כמחלה גופנית – חוסר מנוחה שאובחן בטעות ככוריאה ראומטית, הפרעות תיאבון, תסמינים בעיניים – מבטא חרדה וקונפליקט רגשי, ושחרדה אצל ילד היא לעתים קרובות תקינה, ויש לשאת אותה ולא למהר לסלק אותה. במאמר 'התבוננות בתינוקות במצב קבוע' (1941) מתאר ויניקוט כיצד תינוקות היושבים על ברכי אמם מתמודדים עם מרית מבריקה המונחת בהישג ידם: ההיסוס שלפני האחיזה בה, הכנסתה לפה והמשחק בה, ולבסוף הפלתה. סטיות מן הרצף הזה חושפות את חרדותיו של התינוק, והמפגש עצמו יכול להיות טיפולי. מאמרים אחרים מתארים חיוניות מוקדמת של ילד כתיקון המכוון אל דיכאונה של האם ולא אל אשמתו שלו, ובוחנים מתי אפשר שהמשפחה תטפל במחלת הילד בבית. המאמרים המאוחרים, שרובם הוצגו בפני החברה הפסיכואנליטית הבריטית, פורשים את התאוריה שבזכותה ויניקוט ידוע. נקודת המוצא שלו היא עבודתה של מלאני קליין על ההגנה המאנית ועל העמדה הדיכאונית, שאותה הוא מנסח מחדש כהישג תקין של היכולת לדאגה, ובהדרגה הוא מציב את הסביבה – הסתגלותה של האם לתינוקה – במרכז ההתפתחות המוקדמת. 'התפתחות רגשית פרימיטיבית' (1945) מתאר את האינטגרציה, הפרסונליזציה וקליטת המציאות החיצונית כצומחות מתוך אי-אינטגרציה ראשונית. 'שנאה בהעברה הנגדית' (1947) טוען שהאנליטיקאי, כמו האם, צריך להיות מסוגל להכיר בשנאתו בלי לפעול על פיה. 'השכל ויחסו לפסיכה-סומה' (1949) רואה בפעילות-יתר של השכל תחליף לטיפול שכשל. 'אובייקטים מעבריים ותופעות מעבר' (1951) מציג את הקניין ה'לא-אני' הראשון ואת תחום הביניים של החוויה, שבין הסובייקטיבי לבין מה שנתפס באופן אובייקטיבי. המאמרים על רגרסיה (1954) טוענים שמטופלים שהטיפול בהם בראשית חייהם כשל עשויים להזדקק לרגרסיה לתלות בתוך מסגרת אנליטית אמינה, הבאה לייצג את אותו טיפול. בין המאמרים האחרונים בכרך נמצאים 'שקיעות אימהית ראשונית' (1956), על הזדהותה המוגברת של האם עם תינוקה הרך, ו'הנטייה האנטי-חברתית' (1956), הקורא גניבה והרסנות אצל ילדים שחוו דפריבציה כסימנים של תקווה.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- מאמרים מקובצים: דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה1958מקור לקשר