חרדה רדיפתית

בתאוריה של מלאני קליין, הפחד שהעצמי יותקף, ייפלש או יושמד בידי אובייקטים רעים, מבחוץ או מבפנים. קליין ייחסה אותו ליצר המוות, שהתינוק חווה כאיום של השמדה. איום זה מופנה החוצה ומושלך אל האובייקט, שנראה אז כרודף המבקש נקמה. תסכול, פנטזיות התוקפנות של התינוק עצמו והאובייקטים הרעים שהופנמו מזינים אותו. זו החרדה המובילה של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית, והאגו נאבק בה באמצעות פיצול, השלכה, אידיאליזציה, הכחשה ושליטה כול-יכולה. במאמר 'A Contribution to the Theory of Anxiety and Guilt' (1948) הבחינה קליין בינה לבין החרדה הדיכאונית, שהיא פחד לגורל האובייקט האהוב ולא לגורל העצמי. היא אינה נעלמת לעולם, ושבה ומופיעה בעת לחץ ובמצבים פסיכוטיים ופרנואידיים.