מושג
פסיכולוגיית האגו
אסכולה בפסיכואנליזה שמציבה את האגו, ולא רק את הדחפים ואת הלא-מודע המודחק, כמושא מחקרה העיקרי. בהסתמך על התאוריה המבנית של פרויד ועל תיאור מנגנוני ההגנה של אנה פרויד, טען היינץ הרטמן ב-1939 שעל הפסיכואנליזה לחקור גם פונקציות של האגו כמו תפיסה, חשיבה, זיכרון ותנועה, המתפתחות מחוץ לקונפליקט, ולראות בהסתגלות האגו לסביבתו בעיה מרכזית. יחד עם ארנסט קריס ורודולף לוונשטיין ביקש להפוך את הפסיכואנליזה לפסיכולוגיה כללית. האסכולה שלטה בפסיכואנליזה האמריקאית משנות ה-40 ועד שנות ה-70, וז׳אק לאקאן הפך אותה ליעד מרכזי של ביקורתו.
- מושגי־משנה
- חיבורים מרכזיים
- 3
פותח בידי
- היינץ הרטמן 1939 בחיבורו "Ich-Psychologie und Anpassungsproblem" קרא הרטמן להרחיב את פסיכולוגיית האגו של פרויד אל פונקציות האגו שאין לגזור אותן מן הדחפים, ובמאמריו המאוחרים, שקובצו ב-"Essays on Ego Psychology" (1964), הפך זאת לתאוריה כללית של האגו.
זכה לביקורת מצד
- ז׳אק לאקאן 1966 במאמרים שקובצו ב-"Écrits" (1966) תקף לאקאן את פסיכולוגיית האגו של הרטמן, קריס ולוונשטיין, וטען שחיזוק אגו אוטונומי ומסותגל מהווה בגידה בגילוי הלא-מודע של פרויד.