מושג
נרקיסיזם הרסני
מונחו של הרברט רוזנפלד, ממאמרו מ-1971 על דחפי החיים והמוות, לנרקיסיזם שבו החלקים ההרסניים והאומניפוטנטיים של העצמי הם שזוכים לאידיאליזציה, ולא החלקים הטובים כמו בנרקיסיזם הליבידינלי. חלקים אלה נחווים כמקור של כוח עליון ומופנים נגד החלק התלותי והאוהב של העצמי ונגד קשריו לאובייקטים טובים, ומחזיקים אותם כשבויים. רוזנפלד דימה את הארגון הזה לכנופיה או למאפיה המאיימת על כל חלק המבקש לפנות לעזרה, וראה בו את פניו הקליניות של דחף המוות, כשהוא מתמזג עם קנאה במה שטוב ומעניק חיים. באנליזה הוא מתגלה כבוז לעזרתו של האנליטיקאי וכצורך לקלקל כל התקדמות.
התפתחות
1971
הוצג בידי הרברט רוזנפלד
במאמרו לקונגרס מ-1971 העמיד רוזנפלד את ההיבט ההרסני של הנרקיסיזם לצד ההיבט הליבידינלי שתיאר ב-1964: אידיאליזציה של החלקים ההרסניים והאומניפוטנטיים של העצמי, המאורגנים ככנופיה נגד העצמי התלותי. הוא שב אליו בפרק על נרקיסיזם הרסני ודחף המוות בספרו מבוי סתום ופרשנות (1987).
מתוך גישה קלינית לתאוריה הפסיכואנליטית של דחפי החיים והמוות: חקירה של ההיבטים התוקפניים של הנרקיסיזם (1971);מבוי סתום ופרשנות: גורמים טיפוליים ואנטי-טיפוליים בטיפול הפסיכואנליטי במטופלים פסיכוטיים, גבוליים ונוירוטיים (1987)
קשרים
- 1971 הוצג בידי הרברט רוזנפלד
במאמרו לקונגרס מ-1971 העמיד רוזנפלד את ההיבט ההרסני של הנרקיסיזם לצד ההיבט הליבידינלי שתיאר ב-1964: אידיאליזציה של החלקים ההרסניים והאומניפוטנטיים של העצמי, המאורגנים ככנופיה נגד העצמי התלותי. הוא שב אליו בפרק על נרקיסיזם הרסני ודחף המוות בספרו מבוי סתום ופרשנות (1987).
- 1971 נגזר מתוך דחף המוות
רוזנפלד הציג את הנרקיסיזם ההרסני כגישה קלינית לתאוריית דחפי החיים והמוות של פרויד: לפי תיאורו, הארגון הנרקיסיסטי ההרסני, שזוכה לאידיאליזציה, הוא המקום שבו דחף המוות מתגלה בקליניקה.
חיבורים
- 1971
גישה קלינית לתאוריה הפסיכואנליטית של דחפי החיים והמוות: חקירה של ההיבטים התוקפניים של הנרקיסיזם
תרומה מוזמנת לקונגרס ה־27 של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית בווינה ב־1971, שבה ניגש רוזנפלד לתאוריית דחפי החיים והמוות דרך העבודה הקלינית עם מטופלים נרקיסיסטיים. הוא מבחין בין ההיבטים הליבידינליים של הנרקיסיזם, שבהם העצמי עובר אידיאליזציה באמצעות החזקה אומניפוטנטית באובייקטים טובים, לבין ההיבטים ההרסניים שלו, שבהם החלקים ההרסניים והאומניפוטנטיים של העצמי הם שעוברים אידיאליזציה. בנרקיסיזם ההרסני חלקים אלה פונים נגד כל תלות אוהבת באובייקט, ובכלל זה באנליטיקאי, ונגד חלקי העצמי המבקשים אותה. רוזנפלד משווה את הארגון הנרקיסיסטי לכנופיה המתנהלת כמו המאפיה, המחזיקה בשבי את העצמי התלותי ומענישה כל צעד לקראת עזרה. המאמר טבע את המונח נרקיסיזם הרסני; הוא הודפס שוב בקובץ Melanie Klein Today (1988), ואנדרה גרין ואוטו קרנברג אימצו אותו מאוחר יותר.
- 1987
ספרו האחרון של רוזנפלד, שיצא לאור זמן קצר אחרי מותו ככרך הראשון בסדרת הספרייה החדשה לפסיכואנליזה, מתבונן לאחור בעבודה של חיים שלמים עם מטופלים פסיכוטיים, גבוליים ונוירוטיים, ושואל מדוע אנליזות מסוימות מצליחות ואחרות מגיעות למבוי סתום. ארבעת חלקיו עוסקים בתרומתו של האנליטיקאי עצמו לטיפול המצליח ולטיפול הכושל, בהשפעת הנרקיסיזם על משימת האנליטיקאי, בהשפעת ההזדהות ההשלכתית על משימתו, ובסיכום. רוזנפלד טוען שמבוי סתום אינו בהכרח סימן לכך שהמטופל חשוך מרפא: הוא עשוי לנבוע מאי־הבנה של האנליטיקאי, ואפשר לעבד אותו. הוא מייחס משקל רב יותר מבעבודתו הקודמת לטראומה הממשית של המטופל, מזהיר שפרשנות נוקשה או שגויה עלולה לשחזר את הטראומה בתוך האנליזה, ומבחין בין מטופלים נרקיסיסטיים עבי עור לדקי עור. הספר עורר מחלוקת בין עמיתיו; מבקר בכתב העת British Journal of Medical Psychology קבע שהוא מועיל הן למבקרי המחבר והן לאלה שהלכו בדרכו.