מושג
חרדה דיכאונית
בתאוריה של מלאני קליין, חרדה לגורל האובייקט האהוב ולא לגורל העצמי. זו האימה שהשנאה, החמדנות וההתקפות של העצמי פגעו באובייקט הטוב או השמידו אותו, הן את האם הממשית והן את מקבילתה הפנימית. היא באה יחד עם אשמה, עם צער על האובייקט שנחווה כאבוד ועם כמיהה לתקנו. היא מתעוררת כאשר התינוק, בערך מאמצע השנה הראשונה, מתחיל לראות באם אדם שלם שהוא גם אוהב וגם שונא. היא מאפיינת את העמדה הדיכאונית, כשם שהחרדה הרדיפתית מאפיינת את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית. קליין ניסחה את הניגוד במאמר 'A Contribution to the Theory of Anxiety and Guilt' (1948). החרדה הדיכאונית יכולה למצוא מענה בתיקון, המחזק את האובייקט הפנימי הטוב ואת היכולת לדאוג. אפשר גם להדוף אותה בהגנות מאניות או בנסיגה לדרכי הרגשה רדיפתיות. כל אובדן מאוחר מעורר אותה מחדש, ומשום כך קשרה אותה קליין לאבל.
התפתחות
ללא תאריך
הוצג בידי מלאני קליין
הוצגה יחד עם העמדה הדיכאונית ב-1935 כחרדה ואשמה לגורל האובייקט האהוב. ב-1948 ניסחה אותה קליין באופן שיטתי מול החרדה הרדיפתית.
מתוך תרומה לפסיכוגנזה של מצבים מאניים-דפרסיביים (1935);על התיאוריה של חרדה ואשמה (1948)
קשרים
- הוצג בידי מלאני קליין
הוצגה יחד עם העמדה הדיכאונית ב-1935 כחרדה ואשמה לגורל האובייקט האהוב. ב-1948 ניסחה אותה קליין באופן שיטתי מול החרדה הרדיפתית.
חיבורים
- 1948
מאמרה של מלאני קליין מ־1948 בכתב העת International Journal of Psycho-Analysis על מקורות החרדה והאשמה. קליין מעגנת את החרדה ביצר המוות הפועל בתוך האורגניזם, שהאני חווה כפחד מכליה. היא מבחינה בין שני סוגים: חרדה רדיפתית, שהיא פחד לעצמי, וחרדה דפרסיבית ואשמה, שהן פחד לאובייקט האהוב. את שתיהן היא מוצאת כבר בחודשי החיים הראשונים, ומעמידה את תפיסתה מול תורת החרדה המאוחרת של פרויד. המאמר נדפס שוב בשם "On the Theory of Anxiety and Guilt" בקובץ Developments in Psycho-Analysis (1952).
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- תרומה לפסיכוגנזה של מצבים מאניים-דפרסיביים1935מקור לקשר
- על התיאוריה של חרדה ואשמה1948מקור לקשר