מושג
חרדה בסיסית
בתורתה של קארן הורני, התחושה המקיפה שמתפתחת אצל הילד שהוא בודד וחסר אונים בעולם שעשוי להיות עוין. מקורה אינו בתסכול של דחפים אלא ביחסים מופרעים עם הורים שאינם מעניקים חום, כבוד וטיפול מהימן. היא כרוכה בעוינות בסיסית שהילד נאלץ להדחיק, והאסטרטגיות שאדם מפתח כדי לחוש בטוח מפניה, הנטיות הנוירוטיות, הן לב הנוירוזה.
התפתחות
1937
קארן הורני הוצג בידי
הורני טבעה את המונח חרדה בסיסית בספרה ״האישיות הנוירוטית של זמננו״, והוא נשאר נקודת המוצא של תורת הנוירוזה המאוחרת שלה.
קשרים
- 1937 הוצג בידי קארן הורני
הורני טבעה את המונח חרדה בסיסית בספרה ״האישיות הנוירוטית של זמננו״, והוא נשאר נקודת המוצא של תורת הנוירוזה המאוחרת שלה.
- הוליד את נטיות נוירוטיות
הורני מציגה את הנטיות הנוירוטיות כדרכיו של הילד להבטיח לעצמו ביטחון מפני החרדה הבסיסית, כשכל אחת משלוש העמדות המאוחרות מדגישה אחד מרכיביה.
חיבורים
- 1937
ספרה הראשון של הורני מתאר את מבנה האופי שמצאה משותף לנוירוטיים בזמנה ובתרבותה. הוא עוסק פחות בתולדות מקרה פרטיות ויותר בקונפליקטים החוזרים אצל כולם. הנחת היסוד שלו היא שנוירוזות נוצרות לא רק מחוויות אישיות מקריות אלא גם מן התנאים התרבותיים המסוימים שבהם אנשים חיים, ולכן מה שנחשב נוירוטי משתנה מתרבות לתרבות. הורני אומרת שפרשנותה נשענת ביסודה על קרקע פרוידיאנית, אך שדביקות נוקשה בתאוריות של פרויד טומנת בחובה סכנת קיפאון. החרדה עומדת במרכז. שורשה הוא החרדה הבסיסית, תחושה הולכת וגוברת ומקיפה הכול של בדידות וחוסר אונים בעולם עוין, והיא שזורה בעוינות בסיסית. מפני חרדה זו מנסים אנשים להתגונן בארבע דרכים עיקריות: חיבה, כניעה, כוח והסתגרות. המניע של צרכים אלה הוא הצורך בביטחון ולא השאיפה להנאה. הפרקים האמצעיים בוחנים את הצורך הנוירוטי בחיבה ואת חוסר השובע שלו, את השאיפה לכוח, ליוקרה ולרכוש, ואת התחרותיות הנוירוטית ואת הרתיעה מפני תחרות. פרקים מאוחרים יותר עוסקים ברגשות אשמה נוירוטיים ובמשמעות הסבל הנוירוטי, ובכלל זה המזוכיזם. הפרק האחרון מייחס את הקונפליקטים הנוירוטיים האופייניים לסתירות בתרבות עצמה. הנוירוטי שותף לקונפליקטים אלה עם כולם, ושונה מן האדם הנורמלי רק במידה.
- 1939
ספרה השני של הורני בוחן את תורת פרויד נקודה אחר נקודה, כדי להפריד בין מה שנראה לה ממצאיה היציבים לבין ההנחות שלדעתה עיכבו אותה. היא שומרת על מה שהיא מכנה ממצאיו היסודיים של פרויד: הדטרמיניזם הקפדני של התהליכים הנפשיים, המניעים הלא מודעים של מעשים ורגשות וההתנגדות השומרת עליהם, מקומם של כוחות רגשיים ושל קונפליקט, ההדחקה ושאר ההגנות, משמעות החלומות, כוחה המעצב של החוויה המוקדמת, ההעברה והאסוציאציה החופשית. היא דוחה את תורת הדחפים שלו ואת החשיבה המכניסטית והאבולוציוניסטית שבבסיסה, וכן את התעלמותו מן התרבות. טענתה המרכזית היא שעל הפסיכואנליזה לצמוח מעבר למגבלות שכפה עליה היותה פסיכולוגיה אינסטינקטיביסטית וגנטית. היא מצהירה שאינה מייסדת אסכולה חדשה. הפרקים בוחנים מחדש את תאוריית הליבידו, שלדעתה אינה מבוססת, את תסביך אדיפוס, הנרקיסיזם, הפסיכולוגיה הנשית ויצר המוות. הם עוסקים גם בהדגשת הילדות, בהעברה, בתרבות ונוירוזה, באני ובסתמי, בחרדה, בעל־אני, ברגשות אשמה נוירוטיים ובתופעות מזוכיסטיות. במקום הדחפים היא מציבה את הנטיות הנוירוטיות. אלה הן שאיפות לביטחון ולסיפוק, כגון הצורך בחיבה או בשלמות, שבאמצעותן מתמודד אדם החש חסר אונים בעולם עוין וזוכה למידה מסוימת של ביטחון. חרדה מתעוררת כאשר אמצעי ביטחון כזה נתון בסכנה. הפרק האחרון, על הטיפול, קובע כמטרה להשיב את המטופל אל עצמו, עד שלא יזדקק עוד לאמצעי הביטחון והספונטניות תשוב אליו. הורני מוקירה תודה לאריך פרום, לווילהלם רייך', להרלד שולץ־הנקה ולמקס הורקהיימר. לפרום היא מייחסת את ההבנה עד כמה מרכזי אובדן העצמי בנוירוזה.
- 1945
הקונפליקטים הפנימיים שלנו: תאוריה בונה של הנוירוזה
בספר זה מציגה הורני תאוריה של הנוירוזה שמרכזה קונפליקט בין עמדות בלתי מתיישבות כלפי הזולת. במבוא היא מתארת את דרכה הרחק מפרויד. הדרך החלה בספקות בפסיכולוגיה הנשית שלו, והובילה, בסיועו של אריך פרום, אל התנאים התרבותיים של הנוירוזה. במהלך הדרך הגיעה למסקנה שנוירוזות נוצרות מהפרעות ביחסים האנושיים, ושתאוריית הליבידו אינה עומדת עוד. עשר הנטיות הנוירוטיות שמנתה בספרה על האנליזה העצמית מקובצות כאן מחדש לשלוש עמדות יסוד: תנועה אל האנשים, תנועה נגדם ותנועה הרחק מהם. כל אחת מהן מפריזה במשקלו של רכיב אחד של החרדה הבסיסית: חוסר אונים, עוינות או בדידות. ההתנגשות ביניהן היא הקונפליקט הבסיסי, המרכז הדינמי של הנוירוזה. פרויד ראה בקונפליקט מאבק בין כוחות מודחקים לכוחות מדחיקים, אוניברסלי ובלתי פתיר בעיקרון. הורני ממקמת אותו בין נטיות נוירוטיות סותרות, וסוברת שאפשר לפתור אותו במקום שבו הוא מתעורר. הספר בוחן אחר כך את ניסיונותיו של הנוירוטי למצוא פתרון. אפשר לדכא צד אחד של הקונפליקט, או לסגת אל הינתקות. הניסיון החשוב מכולם הוא הדימוי המואדר: בו הנטיות המתנגשות נראות לא כקונפליקטים אלא כהיבטים של אישיות עשירה. ההחצנה היא הנטייה לחוות תהליכים פנימיים כאילו התרחשו מחוץ לעצמך. היא רחבה מן ההשלכה, והורני מכנה אותה תהליך פעיל של מחיקת העצמי. אמצעים עזר נוספים, ובהם צדקנות שרירותית, שליטה עצמית נוקשה וציניות, משמשים לשמירת הרמוניה מלאכותית. החלק השני מתאר את מחירם של קונפליקטים שלא נפתרו: פחדים, דלדול האישיות, אובדן תקווה ונטיות סדיסטיות. המסקנה היא שאי אפשר לפתור קונפליקטים נוירוטיים בהחלטה רציונלית, אלא רק בשינוי התנאים הפנימיים שיצרו אותם. מול מה שהיא מכנה הפסימיות של הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, הורני מצהירה שאדם יכול להשתנות ולהמשיך ולהשתנות כל עוד הוא חי.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- הקונפליקטים הפנימיים שלנו: תאוריה בונה של הנוירוזה1945 מקור לקשר
- האישיות הנוירוטית של זמננו1937 מקור לקשר
- דרכים חדשות בפסיכואנליזה1939 מקור לקשר