מאמר
אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר — מחקר על הקניין הראשון שהוא "לא-אני"
Transitional Objects and Transitional Phenomena—A Study of the First Not-Me Possession
"אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר — מחקר על הקניין הראשון שהוא 'לא-אני'" הוא מאמר של דונלד ויניקוט. ויניקוט הציג אותו בפני החברה הפסיכואנליטית הבריטית במאי 1951, והוא פורסם ב־ International Journal of Psycho-Analysis ב־1953. המאמר הציג שניים מן המושגים הידועים ביותר שלו, אובייקט המעבר והאם הטובה דיה. גרסה מתוקנת ומורחבת שלו פותחת את ספרו "משחק ומציאות" (1971). ויניקוט יוצא מתצפית מוכרת. תינוקות שזה עתה נולדו מכניסים את האגרוף והאצבעות לפיהם, וכעבור כמה חודשים רוב התינוקות נקשרים לחפץ מסוים אחד, כמו פיסת שמיכה, חיתול או צעצוע רך, שהוריהם לומדים לכבד. הוא חוקר את מה שמשתרע בין שני השלבים: בין האגודל לדובי, בין הארוטיקה האוראלית ליחסי אובייקט של ממש, בין היצירתיות הראשונית של התינוק להכרה במה שבא מבחוץ. התיאור הרגיל מחלק את האדם לשני חלקים, מציאות נפשית פנימית ועולם חיצוני. ויניקוט מוסיף חלק שלישי: תחום ביניים של התנסות, ששתי המציאויות תורמות לו ומעמדו אינו מועמד לעולם בספק. תופעות מעבר, כמו הברה ממולמלת, מנגינה או תנועה בשעת השינה, שייכות לתחום זה, וכך גם אובייקטים של מעבר. בדרך כלל הם מופיעים בערך בין החודש הרביעי לחודש השנים־עשר. הם חשובים במיוחד כשהתינוק נרדם וברגעי בדידות, ומשמשים הגנה מפני חרדה, בעיקר חרדה מן הסוג הדיכאוני. ליחסו של התינוק אל האובייקט תכונות מיוחדות: - התינוק נוטל לעצמו זכויות עליו. - הוא מחובק ברוך, אך גם נאהב בהתרגשות ומושחת. - אסור שישתנה, אלא אם התינוק משנה אותו. - עליו לשרוד אהבה, שנאה ותוקפנות. - עליו להיראות כמי שיש בו חום או חיות משלו. בעיני המתבונן האובייקט בא מבחוץ. בעיני התינוק הוא אינו בא מבחוץ, וגם אינו הזיה. הוא מייצג את השד או את האם, אך העובדה שאינו השד חשובה לא פחות מן העובדה שהוא מייצג אותו. זהו השימוש הראשון של התינוק בסמל והתנסותו הראשונה במשחק. הוא אינו אובייקט פנימי במובן של מלני קליין, אלא קניין. הוא שומר על משמעותו רק כל עוד האובייקט הפנימי נשאר חי וטוב דיו, וזה תלוי בתורו בכך שהאם הממשית תמשיך להיות אמינה. לב הטיעון התאורטי של המאמר הוא תורת אשליה. בתחילה "אם טובה דיה" מסתגלת כמעט לחלוטין לצורכי התינוק, כך שהשד מופיע היכן ומתי שהתינוק מוכן ליצור אותו. לתינוק נוצרת אשליה שהוא עצמו יצר אותו. משימתה המאוחרת יותר היא התפכחות הדרגתית מן האשליה: הסתגלותה פוחתת ככל שהתינוק מסוגל לשאת תסכול. ההתפכחות יכולה להצליח רק במקום שבו ניתנה קודם לכן אשליה במידה מספקת. את הפרדוקס שבלב חוויית המעבר יש לקבל, לא ליישב. איש אינו שואל את התינוק אם יצר את האובייקט או מצא אותו. בדרך כלל איש אינו מתאבל על האובייקט, והוא גם אינו נשכח. הוא מאבד בהדרגה את משמעותו, כשתופעות המעבר מתפשטות על פני התחום התרבותי כולו. ויניקוט טוען שהמאמץ לקשור בין המציאות הפנימית לחיצונית אינו מסתיים לעולם. ההקלה ממנו באה מתחום הביניים, הממשיך את משחקו השקוע של הילד הקטן אל חיי המבוגר: אל האמנות, הדת, חיי הדמיון והיצירה המדעית. לכן הוא מייחס לאשליה ערך חיובי. הוא משרטט גם את הפתולוגיה של תחום זה: - התמכרות היא נסיגה אל השלב שבו תופעות המעבר אינן מועמדות בספק. - הפטיש הוא התמדה של אובייקט מעבר מן הינקות, בעקבות וולף. - שקר וגניבה הם ניסיונות לגשר על פער ברצף ההתנסות. המאמר נעשה לאחד המשפיעים ביותר בפסיכואנליזה שלאחר המלחמה. הוא הניח את היסוד לכתיבתו המאוחרת של ויניקוט על משחק, על תרבות ועל מה שכינה לימים "המרחב הפוטנציאלי".
רעיונות מרכזיים
- לצד המציאות הנפשית הפנימית והעולם החיצוני קיים תחום שלישי, תחום ביניים של התנסות, ששתי המציאויות תורמות לו ומעמדו אינו מועמד לעולם בספק. הוא מעניק מנוחה מן המשימה לשמור על המציאות הפנימית והחיצונית נפרדות ובכל זאת קשורות.
- אובייקטים של מעבר (פיסת שמיכה, חיתול, צעצוע רך) ותופעות מעבר (הברה ממולמלת, מנגינה, תנועה לפני השינה) הם הקניינים הראשונים של התינוק שהם "לא-אני". בדרך כלל הם מופיעים בערך בין החודש הרביעי לחודש השנים־עשר ומשמשים הגנה מפני חרדה, בעיקר חרדה מן הסוג הדיכאוני, ובמיוחד כשהתינוק נרדם.
- תופעות אלה מציינות מעבר התפתחותי: מן האגודל אל הדובי, מן הארוטיקה האוראלית אל יחסי אובייקט של ממש, ומן היצירה הכול־יכולה אל ההכרה במציאות החיצונית.
- התינוק תובע לעצמו זכויות על האובייקט. הוא מחובק ברוך, אך גם נאהב בהתרגשות ומושחת. אסור שישתנה אלא אם התינוק משנה אותו, עליו לשרוד אהבה, שנאה ותוקפנות, ועליו להיראות כמי שיש בו חום או חיות משלו.
- אובייקט המעבר הוא פרדוקסלי: בעיני התינוק הוא אינו בא מבחוץ וגם אינו הזיה, והוא נברא ונמצא בבת אחת. את הפרדוקס יש לקבל, ואיש אינו שואל את התינוק אם יצר את האובייקט או מצא אותו.
- האובייקט מייצג את השד או את האם, ובכל זאת העובדה שאינו השד חשובה לא פחות מן העובדה שהוא מייצג אותו. זהו השימוש הראשון של התינוק בסמל והתנסותו הראשונה במשחק.
- אובייקט המעבר הוא קניין, ולא אובייקט פנימי במובן של קליין. הוא שומר על משמעותו רק כל עוד האובייקט הפנימי נשאר חי וטוב דיו, וזה תלוי בכך שהאם הממשית תמשיך להיות אמינה. אם היא נעדרת זמן רב מדי, האובייקט מאבד את משמעותו.
- האם הטובה דיה מסתגלת תחילה כמעט לחלוטין לצורכי התינוק, ואחר כך מסתגלת פחות ופחות ככל שהתינוק מסוגל לשאת תסכול.
- הסתגלותה המוקדמת מעניקה לתינוק את האשליה שהוא עצמו יצר את השד שהוא זקוק לו. משימתה המאוחרת יותר היא התפכחות הדרגתית מן האשליה, וזו יכולה להצליח רק במקום שבו ניתנה קודם לכן אשליה במידה מספקת.
- בדרך כלל איש אינו מתאבל על האובייקט והוא גם אינו נשכח. הוא מאבד בהדרגה את משמעותו, כשתופעות המעבר מתפשטות על פני התחום התרבותי כולו.
- קבלת המציאות אינה מסתיימת לעולם. לאורך כל החיים תחום הביניים, הממשיך את משחקו השקוע של הילד הקטן, מקל על המאמץ באמנות, בדת, בחיי הדמיון וביצירה המדעית, ולכן יש לאשליה ערך חיובי.
- לאותו תחום יש גם פתולוגיה. התמכרות היא נסיגה אל השלב שבו תופעות המעבר אינן מועמדות בספק; הפטיש הוא אובייקט מעבר מן הינקות שממשיך להתקיים, בעקבות וולף; שקר וגניבה הם ניסיונות לגשר על פער ברצף ההתנסות.
מה הוא מראה
- 1951
דונלד ויניקוט הצגת אובייקט מעבר
הוצג בחברה הפסיכואנליטית הבריטית ב-1951 ופורסם ב-1953; גרסה מתוקנת שלו פותחת את 'משחק ומציאות' (1971).
- 1953
דונלד ויניקוט הצגת אם טובה דיה
מוצג במאמר על אובייקטי מעבר, שבו כשלונה ההדרגתי של האם הטובה דיה להסתגל מוביל את התינוק מאשליה להתפכחות.