התיאוריה של יחסי הורה-תינוק

מאמרו של ויניקוט משנת 1960, שפורסם ב־International Journal of Psycho-Analysis ונכלל לימים בקובץ The Maturational Processes and the Facilitating Environment ‏(1965), טוען שאי אפשר לבנות תיאוריה של השלב המוקדם ביותר בחיים מתוך התינוק לבדו: התינוק והטיפול האימהי שהוא מקבל הם יחידה אחת, והפוטנציאל המולד של התינוק נעשה לאדם רק בצירוף הטיפול הזה. ויניקוט נשען על הערתו של פרויד משנת 1911, שלפיה יצור הנשלט בידי עקרון העונג יכול להתקיים רק אם מונים את הטיפול שהוא מקבל מאמו כחלק ממנו, ומשרטט רצף של תלות — תלות מוחלטת, תלות יחסית ותנועה לקראת עצמאות — שאת שלבו הראשון הוא מכנה שלב ההחזקה. החזקה פירושה לא רק אחיזה גופנית בתינוק אלא מכלול ההספקה הסביבתית הקודמת לכל תחושה של חיים יחד עם אדם אחר: הגנה מפני פגיעה פיזיולוגית, הסתגלות לרגישויותיו המיוחדות של התינוק, ושגרה יומיומית העוקבת אחר השינויים הזעירים של הגדילה. יכולתה של האם לספק אותה נשענת על הזדהותה עם התינוק ולא על הדרכה, ובהמשך היא מפחיתה את הסתגלותה בהדרגה, כך שהכישלונות מגיעים אל התינוק במנות שהוא יכול לעשות בהן שימוש. החזקה טובה דיה שומרת על המשכיות הקיום של התינוק; פלישות של הסביבה מאלצות אותו להגיב, והתגובה קוטעת את ההמשכיות הזאת ומאיימת בהשמדה. בתוך ההחזקה התינוק משיג אינטגרציה, הנפש מתמקמת בגוף ונפתחת ההתייחסות לאובייקטים, עד שהתינוק נעשה יחידה שיש לה פנים וחוץ. ויניקוט רואה בחקר הינקות ובחקר ההעברה האנליטית תחומים המאירים זה את זה, ומסיק מכך מסקנה קלינית: מטופלים שקשייהם נעוצים בכישלונות בשלב זה זקוקים מן האנליזה לא כל כך לפירוש של קונפליקט יצרי אלא לסטינג אמין שבו אפשר להיענות לתלותם, ושבו ההבנה של האנליטיקאי פועלת בעצמה כצורה של החזקה.