תורת הסמליות

"תאוריית הסמליות" (The Theory of Symbolism) של ארנסט ג'ונס פורסם ב-British Journal of Psychology ב-1918. המאמר מרחיב הרצאה שנשא לפני האגודה הפסיכולוגית הבריטית בינואר 1916, והוא נדפס שוב באותה שנה במהדורה השנייה של ספרו Papers on Psycho-Analysis. זהו הניסוח הקלאסי של התאוריה הפסיכואנליטית של הסמל. מטרתו להבחין בין סמליות במובנה הפסיכואנליטי הצר לבין צורות רבות אחרות של ייצוג עקיף או פיגורטיבי – מטפורה, דימוי, אמבלמה, אלגוריה – שהשימוש הרגיל מכנה גם אותן סמליות. ג'ונס פותח במובן הרחב של המילה, שבו התפתחות התרבות עצמה היא שרשרת של סמליות: העניין עובר מרעיונות פרימיטיביים לרעיונות מורכבים יותר, ואמונות סמליות ישנות נחשפות בהמשך ככאלה. הוא מונה תכונות המשותפות לכל הסמלים: הם עומדים במקום רעיון אחר, חולקים עמו תכונה כלשהי, הם מוחשיים וחושיים, שייכים לשלבים מוקדמים בהתפתחות הפרט והמין, מבטאים דבר מה נסתר ונוצרים מעצמם. לאחר מכן הוא טוען שהסמליות האמיתית נבדלת מכל אלה ביחסה ללא-מודע. בהסתמך על תיאורם של אוטו רנק והנס זקס מ-1913, הוא מנסח מחדש את אמות המידה שלה. סמל אמיתי מייצג חומר לא-מודע. משמעותו נשארת כמעט קבועה בחלומות, במיתוסים, בבדיחות ואצל בני אדם שונים. הוא אינו נקבע רק על ידי גורמים אישיים: אדם יכול לבחור סמלים או להמציאם, אך אינו יכול להעניק לסמל מקובל משמעות פרטית. יש לו בסיס התפתחותי. תולדות המילים משמרות בדרך כלל קשר בין הסמל למסומל; הדוגמה המורחבת של ג'ונס היא האטימולוגיה של פונצ'ינלו. ויש לו מקבילות במיתוס, בפולחן ובדת. בניגוד ליונג, הוא גורס שהסמלים אינם עוברים בתורשה כשהם מוכנים אלא נוצרים מחדש בכל פרט, ושאחידותם משקפת את אחידות האינטרסים היסודיים של האדם. הסמלים נמנים באלפים, אך לפי הערכתו הרעיונות שהם מייצגים מונים פחות ממאה. כל הרעיונות האלה נוגעים לעצמי הגופני, לקרובי המשפחה הקרובים, או ללידה, לאהבה ולמוות. רובם מיניים, ולאיבר הזכרי יש ככל הנראה יותר סמלים מאשר לכל שאר הרעיונות יחד. כשמשמעות כזו נחשפת, התודעה מגיבה בהפתעה, בחוסר אמון ולעתים קרובות בסלידה. בשאלת היווצרותה של הסמליות ג'ונס שואל שתי שאלות: מדוע הנפש משווה בין רעיונות שהתודעה אינה מוצאת ביניהם דמיון, ומדוע ההשוואה פועלת בכיוון אחד בלבד. על הראשונה הוא משיב שהנטייה הפרימיטיבית לזהות בין דברים נובעת פחות מחוסר יכולת שכלית – ההסבר המקובל, שהוא מוצא אצל פלטייה, יונג וזילברר. היא נובעת יותר משני עקרונות. עקרון העונג מפנה את תשומת הלב למה שחשוב לסובייקט ומעדיף את הקלות שבראיית הדומה. עקרון המציאות מטמיע את החדש במוכר. בהסתמך על התאוריה של הבלשן השוודי הנס שפרבר, שלפיה העניין המיני עיצב את הדיבור המוקדם, הוא מסביר מדוע כלים הם סמלים זכריים והחומר המעובד נקבי. לפי תאוריה זו, מילים שליוו עבודה משותפת ציינו תחילה אקטים מיניים. את הסובלימציה הוא רואה כחזרה של הפרט על תהליך זה של הסרת המיניות. על השאלה השנייה הוא משיב שהרעיונות המסומלים הם הראשוניים והמודחקים ביותר בנפש. האנרגיה זורמת מהם ולעולם לא אליהם, והסמל הוא תצורת פשרה בין הכוחות המודחקים לכוחות המדחיקים. מכאן שרק המודחק מסומל, ורק המודחק זקוק לסימול – עיקרון שג'ונס מכנה אבן הבוחן של התאוריה הפסיכואנליטית. הפרק הארוך ביותר, על "סמליות פונקציונלית", מבקר את הכותבים שג'ונס מכנה פוסט-פסיכואנליטיים, ובראשם הרברט זילברר ויונג, על שדיללו את המושג. ג'ונס סוקר ארבעה חלקים בעבודתו של זילברר: התופעות האוטו-סמליות, החלוקה לסמליות חומרית ולסמליות פונקציונלית, הפנייה לאי-ספיקה אפרצפטיבית, והקריאה האנגוגית בסמלים. הוא טוען שכאשר מטופל או תאורטיקן קורא סמל כמייצג נטייה מופשטת (כוח, חוכמה, התגברות על העצמי הישן), זוהי בדרך כלל צורה של התנגדות. הרעיון המופשט והסמל צומחים זה לצד זה מאותו מקור לא-מודע; היחס ביניהם אינו יחס של מסומל וסמלו. בין הדוגמאות שלו: - הנחש כאמבלמה של חוכמה; - טבעת הנישואין כאמבלמה ולא כסמל; - קמעות; - הזהב והעושר; - השרביט; - הפירוש המחודש שניתן במאה ה-19 לפולחן הפאלוס כהערצה לכוח הבריאה. ההתקדמות בידע – למשל המעבר מתפיסת השמש כעין אל האסטרונומיה המודרנית – נובעת מוויתור הדרגתי על שקילויות סמליות, ולא מהסמלים עצמם. הסמלים הם דווקא מחסום להתקדמות, כפי שמראים התסמינים הנוירוטיים. הסיכום מבחין בין סמליות במובן הרחב לבין הסמליות במובנה הצר. תפקידה הכללי של הסמליות במובן הרחב הוא להתגבר על עכבה של רגש באמצעות נסיגה לאופן תפיסה מוחשי וחושי. אם הנסיגה נעצרת ברובד המודע או הטרום-מודע, התוצאה היא מטפורה; אם היא מגיעה אל הלא-מודע, התוצאה היא סמל אמיתי. במטפורה הרגש עבר סובלימציה יתרה, ובסמל – סובלימציה חסרה. המאמר הפך לנקודת הייחוס המקובלת למושג הסמל הפסיכואנליטי במובנו הצר, ומלאני קליין ואחריה חנה סגל בנו עליו בתיאוריהן את היווצרות הסמל.