תסביך אדיפוס כהסבר לתעלומת המלט: מחקר על המניע

מאמרו של ארנסט ג'ונס משנת 1910, שפורסם ב-The American Journal of Psychology, מפתח בהרחבה השערה שפרויד שרטט בהערת שוליים ב"פשר החלום" (1900). ג'ונס מציין שההשערה לא נדונה מאז באופן ביקורתי. הוא סוקר את ספרות הביקורת הענפה, ברובה הגרמנית, על השאלה מדוע המלט מהסס לנקום את מות אביו. את ההסברים הוא ממיין לשלוש קבוצות: מזג שאינו מתאים לפעולה (גתה, שלגל, קולרידג'); מכשולים חיצוניים שהופכים את המשימה כמעט לבלתי אפשרית (קליין, ורדר); ותכונה כלשהי של המשימה שהופכת אותה לדוחה בעיני המלט. נגד שתי הקבוצות הראשונות הוא טוען מתוך המחזה עצמו. המלט פועל בנחישות בכל דבר מלבד הנקמה, ופרשת לארטס מראה כמה בקלות אפשר היה להסית את העם נגד קלאודיוס. מכאן מסיק ג'ונס שהמלט אינו רוצה בעומק לבו לבצע את המעשה, ואינו יודע מדוע. התירוצים המתחלפים שהוא נותן הם רציונליזציות, ומצבו הוא "אבוליה ספציפית", חוסר יכולת לרצות מעשה אחד מסוים. היסוסים מוסריים או דתיים היו נגישים להתבוננות פנימית, ולכן המניע הנסתר חייב להיות נטייה "טבעית" מודחקת. ג'ונס מזהה אותה כתסביך אדיפוס: משאלת ילדות לתפוס את מקום האב בחיבת האם. קלאודיוס, שרצח את האב ונשא את האם, הגשים את משאלותיו המודחקות של המלט עצמו, ולכן להוקיע אותו ולהרוג אותו פירושו להתעמת עם המשאלות האלה. חובת הריגת הדוד כרוכה בדחף המודחק להרוג את בעלה של האם, ונבלמת יחד איתו. באותו אור קורא ג'ונס את התרחקותו של המלט מאופליה, את סלידתו ממיניותה של אמו ואת עוינותו לפולוניוס. לאחר מכן הוא ממקם את הסיפור בין מיתוסי הגיבור שחקרו רנק ואברהם, שבהם בן דוחק את רגלי אב יריב. בעזרת המנגנונים של "פירוק" ו"הכפלה" הוא קורא את קלאודיוס, פולוניוס, לארטס, פורטינבראס ואחרים כהיבטים מפוצלים של דמות ההורה או של הגיבור. בהשוואה לסקסו גרמטיקוס ולבלפורה הוא מצביע על שני שינויים שערך שייקספיר: הרצח נעשה סודי, וכך סולקו המכשולים החיצוניים, והגיבור מהסס. יחד הם הופכים סיפור של הרפתקה חיצונית לסיפור של קונפליקט פנימי. ג'ונס קושר את השינוי הזה למות אביו של שייקספיר ב-1601, זמן קצר לפני כתיבת המחזה. לטענתו, הגיבור, המשורר והקהל כולם נסערים מקונפליקט שאיש מהם אינו מכיר את מקורו. ג'ונס הרחיב את המאמר בהמשך, ולבסוף לספר "המלט ואדיפוס" (1949).