השבר הבסיסי: היבטים טיפוליים של רגרסיה

ספרו של מיכאל באלינט, שראה אור בלונדון ב־1968 ותורגם לעברית בשם "השבר הבסיסי" (עם עובד, 2006), מסכם ארבעה עשורים של עבודה קלינית ומבקש להבין מדוע טיפולים אנליטיים מסוימים נתקעים ומה יכול האנליטיקאי לעשות אז. נקודת המוצא היא תצפית: אצל מטופלים מסוימים, ברגעים מסוימים, הפירוש חדל לפעול כפירוש. הוא נחווה כהתקפה, כעלבון או כפיתוי, או שאינו נקלט כלל; מילה אגבית של האנליטיקאי מקבלת משקל עצום; ומטופל שאינו מובן אינו כועס אלא שוקע בריקנות ובתחושה שאין בכך טעם. בעיני באלינט אלה סימנים לכך שהעבודה יצאה מן הרובד שעליו נבנתה הטכניקה של פרויד. בחלק הראשון מוצגים שלושה אזורים בנפש. האזור האדיפלי הוא משולש, נשלט בידי קונפליקט שהפירוש יכול להביא לפתרונו, ומתנהל בשפת המבוגרים המקובלת. אזור השבר הבסיסי הוא דו־אישי במובהק; אין בו קונפליקט אלא חֶסֶר, ליקוי מבני – "שבר" במובן הגאולוגי – והמילים הרגילות אינן כלי אמין בו. מקורו בחוסר התאמה ניכר, בשלבים המוקדמים ביותר, בין צורכי התינוק לבין הטיפול והחיבה שקיבל. באזור היצירה אין אובייקט חיצוני כלל, רק "קדם־אובייקטים"; כאן מתרחשות היצירה האמנותית והמדעית, התובנה, וגם ראשית ההתחלות של מחלה ושל החלמה ספונטנית, ותהליכיו אינם ניתנים לזירוז מבחוץ. בחלק השני דוחה באלינט את מושג הנרקיסיזם הראשוני של פרויד, שלדעתו סותר את עצמו, ומציע במקומו את האהבה הראשונית: יחס ראשוני לסביבה שעדיין אינה מובחנת, ערבוב הרמוני של חדירה הדדית, בדומה ליחסנו לאוויר שאנו נושמים ושאת קיומו אנו מניחים מאליו. אובייקטים בעלי גבולות ברורים – ועמם הנרקיסיזם, השנאה, האוקנופיליה והפילובטיזם – מופיעים רק אחרי שההרמוניה הזאת מופרת. האהבה הבוגרת מנסה לשחזר אותה באמצעות "עבודת הכיבוש", ההופכת אובייקט אדיש לשותף. החלק השלישי עוסק בתהום שבין האנליטיקאי לבין "הילד שבמטופל" ובבעיית השפה: כל אסכולה מלמדת את מטופליה את לשונה שלה. באלינט בוחן שלוש דרכים להגיב לרגרסיה ואת הסכנה שבכל אחת. הטכניקה הקלאסית משאירה את העבודה ברובד האדיפלי, ולכן תלויה בברירה קפדנית של מטופלים. הפירוש העקבי והבטוח בעצמו של האסכולה הקלייניאנית מלמד את המטופל את שפת האנליטיקאי, אך במחיר של אי־שוויון בין אנליטיקאי יודע־כול לבין מטופל חלש. "ניהול" הרגרסיה ברוח ויניקוט עלול להוביל לסחרור דרישות שאין לו סוף. הדוגמה המזהירה היא "הניסוי הגדול" של פרנצי בשנותיו האחרונות, שבו ניסה להיענות לכל צורכיה של מטופלת אחת, ושבאלינט צפה בו מקרוב. בחלק הרביעי, לב הספר, מבחין באלינט בין שתי צורות של רגרסיה טיפולית. הרגרסיה השפירה מכוונת להכרה: המטופל זקוק לסביבה המסכימה בשתיקה לשאת אותו, נוצרת אווירה של אמון תמים וחסר חשד (arglos), והתהליך מסתיים ב"התחלה חדשה" – גילוי של דרכי התייחסות חופשיות יותר, רגרסיה לשם התקדמות. הרגרסיה הממאירה מכוונת לסיפוק שיבוא ממעשה של האנליטיקאי: האמון קורס שוב ושוב, מופיעה היאחזות נואשת, והדרישות מתחדשות בעוצמה חשודה ונוטות להפוך למצבים דמויי התמכרות; באלינט קושר אותה להיסטריה קשה. מאחר שהרגרסיה מתרחשת בתוך קשר, צורתה תלויה לא רק במטופל אלא גם בתגובת האנליטיקאי. לאור הבחנה זו הוא מפרש את המחלוקת בין פרויד לפרנצי: פרויד הכליל ממקרים ממאירים, ופרנצי ממקרים שפירים. החלק החמישי מסיק את המסקנות הטכניות. באזור השבר הבסיסי על האנליטיקאי להימנע מלהפוך לאובייקט רב־עוצמה, יודע־כול וכל־יכול – בין בפירושי העברה בלתי פוסקים, בין בסיפוקים ובין בהבטחה ללוות את המטופל עד צאתו מן הרגרסיה. עליו להניח למטופל להשתמש בו כבחומר ראשוני, כמו המים הנושאים את השׂחיין, ולספק זמן וסביבה שקטה שבהם יוכל המטופל למצוא בעצמו את דרכו אל האובייקטים. בזמן הרגרסיה ממעטים בפירושים ומקבלים את האקטינג־אאוט כתקשורת, ואת העיבוד דוחים עד שהמטופל שב לרובד האדיפלי. את השבר עצמו אי אפשר לבטל בעבודה אנליטית: במקרה הטוב הוא מגליד ומשאיר צלקת, וטיפול מוצלח כולל אבל על הליקוי המקורי.