משחק ומציאות

״משחק ומציאות״ (1971), שראה אור זמן קצר אחרי מותו של דונלד וויניקוט, מרכז ומפתח את הגותו המאוחרת על תחום החוויה הנמצא בין המציאות הנפשית הפנימית לבין העולם החיצוני המשותף. הספר נפתח בנוסח מעודכן של מאמרו מ-1951 על אובייקטי מעבר ותופעות מעבר: השמיכה, הצעצוע או הנעימה שהתינוק מאמץ כקנייתו הראשונה של ״לא-אני״, קנייה שאינה שייכת לגמרי לעולם הפנימי ולא לגמרי לעולם החיצוני. וויניקוט מעמיד על כך שיש לכבד את הפרדוקס: איש אינו שואל את הילד אם מצא את החפץ או ברא אותו. היכולת להשתמש באובייקט כזה תלויה באם טובה דיה, המאפשרת תחילה לתינוק לחוש שהוא יוצר את מה שהוא צריך, מקיימת אשליה של כל-יכולת, ואחר כך מפכחת אותו ממנה בהדרגה. ככל שאובייקט המעבר מאבד ממשמעותו, אזור הביניים שפתח מתפשט על פני כל תחום המשחק, האמנות, הדת והתרבות. הפרקים המרכזיים עוסקים במשחק כפעילות אוניברסלית, יסוד הבריאות והמצע שבו מתרחשת הפסיכותרפיה. הטיפול, לפי השקפה זו, מתקיים במקום שבו נפגשים אזורי המשחק של המטופל ושל המטפל, וכאשר המטופל אינו מסוגל לשחק, המשימה הראשונה היא לאפשר לו לשחק. רק במשחק, טוען וויניקוט, יכול האדם להיות יצירתי ולהשתמש באישיותו כולה, ורק ביצירתיות הוא מגלה את העצמי. הוא מעמיד את האפרצפציה היצירתית, שבזכותה החיים נחווים כראויים להיחיות, מול צייתנות המותירה תחושת חוסר תוחלת, ואת החלימה, הקשורה לחיים, מול שקיעה דיסוציאטיבית בפנטזיה שאינה מובילה לשום מקום. הוא מבחין בין יסוד נשי, הקשור בהוויה, לבין יסוד גברי, הקשור בעשייה, המצויים שניהם אצל בני שני המינים. במאמר על השימוש באובייקט הוא מפריד בין התייחסות לאובייקט, הנתון עדיין לשליטתו הכל-יכולה של הסובייקט, לבין שימוש בו, המתאפשר רק לאחר שהסובייקט הרס אותו בפנטזיה והאובייקט שרד, וכך הוצב בעולם של מציאות משותפת. פרקים נוספים ממקמים את החוויה התרבותית במרחב הפוטנציאלי שבין התינוק לאם, מתארים את פני האם כראי הראשון שבו התינוק רואה את עצמו, ודנים בגיל ההתבגרות כתקופה שאת אי-בשלותה יש לפגוש ולא לרפא.