מאמר
שלבי התפתחות מוקדמים של האני. אהבת אובייקט ראשונית
Frühe Entwicklungsstadien des Ichs. Primäre Objektliebe
באלינט הציג את הדיווח הזה בסימפוזיון הראשון של כנס ארבע הארצות השני, שהתקיים בבודפשט במאי 1937. נושאו הוא התיאוריות הסותרות על השלבים המוקדמים ביותר של חיי הנפש, שהתגבשו בלונדון, בווינה ובבודפשט כמעט כ"השקפות מקומיות". לטענת באלינט החומר הקליני זהה בכל מקום, והמחלוקת נובעת מנקודות מבט, מציפיות ומטרמינולוגיה שונות. כבסיס מוסכם הוא מציע את תיאורו של פרויד ב"על המיניות הנשית" (1931): אהבת הילד אינה יודעת גבול, תובעת בלעדיות, אינה מגיעה לעולם לסיפוק ורוויית אמביוולנטיות. אסכולת לונדון, כפי שהציגה אותה ג'ואן ריביר, מסבירה תכונות אלה בסדיזם אורלי מולד שמקורו בדחף המוות, בהשלכה ובהפנמה מוקדמות ובחרדות מפני אובייקטים רעים. הביקורת הווינאית של רוברט ולדר מערערת בצדק על הראיות ועל המושגים של לונדון, אך אינה מסבירה את החמדנות ואת העוינות של הילדים. הקבוצה הבודפשטאית, אליס באלינט, אימרה הרמן ובאלינט עצמו, פועלת בעקבות פרנצי. היא רואה במאפיינים הצורניים החוזרים של הסיטואציה האנליטית ביטויי העברה ומשקעים של החוויות המוקדמות ביותר. כל אחד מחבריה מבסס זאת מתחום אחר: פדגוגיה השוואתית, חקר הפרימטים ותורת המיניות. באלינט מתאר כיצד בשלב מתקדם של האנליזה מטופלים מייחלים לסיפוקים קטנים ופרימיטיביים, כמו מילה חמה או מגע. כשהמשאלות נדחות, מופיעים ייאוש, שנאה ופחד מנקמה. כשהן מסופקות, מופיעה אופוריה דמוית התמכרות, שקורסת בתסכול הראשון. המשאלות עצמן מכוונות תמיד אל אובייקט, וכשהן מסופקות בזמן הנכון ובמידה הנכונה הן מניבות רק תחושת רווחה שקטה. שתי עבודות נוספות מובילות לאותה מסקנה. הרמן חקר את דחף ההיאחזות של התינוק, שנתלש מגוף אמו מוקדם מדי. אליס באלינט תיארה את חלקה הליבידינלי השווה של האם באחדות אם-ילד, ואת האהבה הארכאית והאגואיסטית, המניחה שמשאלות הפרטנר זהות למשאלות האוהב. מכאן נגזר המושג "אהבת אובייקט ראשונית". זהו שלב מוקדם שאי אפשר לדלג עליו, ואינו קשור לאזור ארוגני מסוים. מטרתו פסיבית: להיות נאהב ומסופק בלי לתת דבר בתמורה. הנרקיסיזם ואהבת האובייקט הפעילה הם דרכים עוקפות שצומחות ממנו. לונדון וווינה צודקות וטועות כאחד. לונדון חקרה רק את התגובות הסוערות לתסכול והחמיצה את חוויית הסיפוק השקטה. ווינה נאלצה להסביר את התופעות האינפנטיליות בהשערות אד-הוק. את "בלבול הלשונות" ביניהן מייחס באלינט להשערת הנרקיסיזם הראשוני, שבה שתיהן אוחזות. לדבריו זהו מושג שלילי שנבנה באקסטרפולציה, והוא מוגדר כולו במילה "עדיין". המשחק בין "כבר" ל"עדיין" מגן עליו מכל ביקורת. בקליניקה נראה תמיד רק נרקיסיזם משני, מעורב בשרידים של אהבת אובייקט פגועה. המושג גם אינו מתיישב עם עובדות יומיומיות, כמו הרגישות היתרה של אנשים נרקיסיסטיים והקושי לספק אותם, או התינוק הבוכה שנרגע כשמרימים אותו. באלינט מצביע על עבודות מקבילות של גלובר, פדרן, איזקובר, מילר-בראונשווייג וארנסט פאול הופמן. הוא משיב לטענות שהתינוק אינו מכיר עולם חיצוני, ושהיניקה והאחיזה הן הסתגלות גרידא. הוא גם מזהיר שהמצב הפשוט ביותר מבחינה לוגית אינו בהכרח המצב הראשוני, כפי שלמדה הביולוגיה מן האמבה. גם אהבת האובייקט הראשונית היא אקסטרפולציה, אך קרובה יותר וניתנת לבדיקה, ובאלינט מציע אותה כהשערת עבודה לחקר התינוק והפסיכוטי.
רעיונות מרכזיים
- הפסיכואנליזה מסבירה תופעות בכך שהיא מחזירה אותן למקורן הגנטי, ובשלבים המוקדמים ביותר היא יכולה רק להסיק. על שלבים אלה התגבשו בלונדון, בווינה ובבודפשט השקפות סותרות, כמעט מקומיות. באלינט תולה את הסתירה בנקודות מבט, בציפיות ובמושגים שונים, ולא בחומר שונה. הבסיס המשותף לדעתו הוא תיאור אהבת הילד של פרויד מ-1931: אהבה ללא גבול, תובענית ובלעדית, שאינה ניתנת לסיפוק, אמביוולנטית, וסופה להסתיים באכזבה ובעוינות.
- לפי השקפת לונדון, כפי שהציגה אותה ג'ואן ריביר, התינוק נולד במצב של נרקיסיזם ראשוני. דחפים סדיסטיים עזים, שמקורם בדחף המוות שפנה החוצה ובדחיית הסיפוק, קודמים לדחפי האהבה החלשים מהם. מהם נובעות חרדות רדיפה, השלכה והפנמה, המאמץ להפריד בין אובייקטים טובים לרעים, ונטיית התיקון. הביקורת הווינאית של רוברט ולדר מערערת באופן משכנע על הראיות ועל השימוש במושגים, אך אינה מסבירה את החמדנות ואת העוינות שתיאר פרויד.
- הקבוצה הבודפשטאית, אליס באלינט, אימרה הרמן ומיכאל באלינט, רואה בעקבות פרנצי במאפיינים הצורניים של הסיטואציה האנליטית תופעות העברה. המאפיינים שחוזרים בכל טיפול, ומתבהרים ככל שהאנליזה משחררת את המטופל מן המנגנונים שרכש, נתפסים אצלה כמשקעים של החוויות המוקדמות ביותר. את המסקנות מבססים חבריה בהתאמה בפדגוגיה השוואתית, בחקר הפרימטים ובתורת המיניות.
- כשהאנליזה מעמיקה, מטופלים מייחלים לסיפוקים קטנים ופרימיטיביים מן האנליטיקאי: מילה חמה, פנייה בשם הפרטי, מתנה קטנה, מגע. כשהמשאלות נדחות מתקבלת תמונה הדומה לתינוק שתיארו הלונדונים: ייאוש, תחושת חוסר ערך, שנאה, פנטזיות סדיסטיות ופחד מנקמה. כשהן מסופקות מופיעה אופוריה כמעט מאנית, דמוית התמכרות, שקורסת בתסכול הראשון.
- המשאלות עצמן מכוונות תמיד אל אובייקט ואינן חורגות מרמת העונג המקדים. כשהן מסופקות בזמן הנכון ובמידה הנכונה, הן מניבות רק תחושת רווחה שקטה ורגועה. התגובות הרועשות ודמויות ההתמכרות הן משניות: הן תגובה לתסכולים שהילד שבמטופל פירש שלא כהלכה.
- מכאן שהשלב המוקדם ביותר של החיים מחוץ לרחם מכוון אל אובייקט ואינו נרקיסיסטי, אך הוא פסיבי. מטרתו, להיות נאהב ומסופק בלי לתת דבר בתמורה, נשארת המטרה הסופית של כל שאיפה ארוטית. הנרקיסיזם הוא דרך עוקפת אחת שכופה המציאות: הנרקיסיזם שנצפה בקליניקה הוא תמיד הגנה מפני אובייקט רע או סרבן. אהבת האובייקט הפעילה, שבה אדם מספק את בן זוגו כדי שיאהבו אותו בתמורה, היא הדרך העוקפת השנייה.
- עבודתו של אימרה הרמן: ולדות הפרימטים מבלים את חודשיהם הראשונים כשהם אחוזים בגוף האם, ואילו התינוק האנושי נתלש מוקדם מדי מן האחדות הדואלית של אם וילד. כתגובה מתפתחים אצלו ביטויים חלופיים של דחף ההיאחזות: תנוחות השינה, רפלקס מורו, היניקה והאחיזה. כולם פעילים ומכוונים אל אובייקט, שכן התינוק אינו מונק אלא יונק בעצמו. ההיאחזות קודמת לרוך, וייתכן שהיא מונחת גם ביסוד הסדיזם והמזוכיזם.
- עבודתה של אליס באלינט: מנקודת המבט של האם, האם והילד שקולים מבחינה ליבידינלית, וכל אחד מהם גם מקבל וגם נותן. האהבה הארכאית שלהם, אגואיסטית בתמימותה, מניחה שמה שטוב לאחד ראוי גם לשני, ואינה סובלת דרישות שחורגות מתאימות זו. אותו אגואיזם חסר התחשבות ואותה רגישות פרנואידית שבים ומופיעים בהעברה, ובתחושת ההתמזגות שבאורגזמה.
- שלושת כיווני המחקר מגיעים אל אהבת האובייקט הראשונית, או הפרימיטיבית. זהו שלב מוקדם שאי אפשר לדלג עליו, וכל היחסים המאוחרים נושאים את סימניו. זו אינה אהבה אורלית, אנאלית או גניטלית, אלא צורת יחס עצמאית. הפרדתה מכל אזור ארוגני עשויה להתר את הבלבול בין התפתחות מטרות הדחף להתפתחות אובייקטי הדחף. בסיסה הביולוגי הוא התלות הדחפית ההדדית של האם והילד. תרבותנו מנתקת את הקשר הזה מוקדם מדי, ומכאן נובעות ההיאחזות והחמדנות הבלתי ניתנת לסיפוק של הילדים.
- לונדון וווינה צודקות וטועות כאחד. לונדון חקרה רק את התגובות הסוערות לתסכול והתעלמה מחוויית הסיפוק השקטה, ולכן תאורייתה נכונה בכל דבר מלבד בפרופורציות. ווינה זיהתה זאת, אך יכלה להסביר את החמדנות ואת האמביוולנטיות שנצפו רק בהשערות אד-הוק. שתיהן אוחזות בהשערת הנרקיסיזם הראשוני, השוללת כל יחס לעולם החיצוני, והנחה זו היא שיוצרת את בלבול הלשונות ביניהן.
- הנרקיסיזם הראשוני הוא מושג שלילי שנבנה באקסטרפולציה ומוגדר במילה "עדיין". כל מקרה נגדי אפשר לדחות כתוצר של התפתחות שכבר התרחשה, ופרויד עצמו ראה בו הנחה. בקליניקה נצפה תמיד רק נרקיסיזם משני, מעורב בשרידים של אהבת אובייקט מושחתת. התאוריה גם אינה מתיישבת עם עובדות מוכרות: אף יצור אינו שורד בלי סביבה מטפלת, אנשים נרקיסיסטיים רגישים מאוד ואי אפשר לספק אותם, במקום שיהיו אדישים, ותינוקות מפסיקים לבכות כשמרימים אותם. לא הוכח שהמושג שגוי, אך הוא מיותר ומבלבל.
- גלובר, פדרן, איזקובר, מילר-בראונשווייג וארנסט פאול הופמן הגיעו למסקנות דומות. הטענה שהתינוק אינו מכיר עולם חיצוני מניחה מראש את מה שצריך להוכיח. הביולוגיה מוצאת נטיות המכוונות אל אובייקט כבר בתא הזרע ואילך. המצב הנרקיסיסטי הסגור, הפשוט ביותר מבחינה לוגית, אינו בהכרח המצב הראשוני, כפי שמלמדים האמבה, כלכלת רובינזון קרוזו וראשית התרבות של רוסו. גם אהבת האובייקט הראשונית היא אקסטרפולציה, אך קצרה יותר וניתנת לבדיקה. באלינט מציע אותה כהשערת עבודה לחקר התינוק והפסיכוטי, ורואה בה את "סוף אגדת האמבה".
מה הוא מראה
- 1937
שאנדור פרנצי השפעה על מיכאל בלינט
בלינט מייחס את נקודת המוצא המשותפת לעבודת אסכולת בודפשט על יחסי האובייקט המוקדמים ישירות לפרנצי, ודרכו לפרויד. הוא היה תלמידו של פרנצי וממשיך דרכו בפוליקליניקה של בודפשט, ולאחר מותו מוציא כתביו לאור, שתעתק ותרגם את 'היומן הקליני'.
- 1937
מיכאל בלינט ביקורת על נרקיסיזם ראשוני
בלינט טוען שאת הנרקיסיזם הראשוני לא ראה איש מעולם: מה שהמרפאה מראה הוא תמיד נרקיסיזם משני, מעורב בשאריות של אהבת אובייקט פגועה. ייתכן שההשערה אינה שגויה, אבל מעצם הגדרתה אי אפשר ללמוד עליה דבר, ולכן היא מיותרת; לדבריו היא שגרמה לבלבול הלשונות בין האנליטיקאים של וינה לבין אלה של לונדון.
- 1937
אהבה ראשונית ניצב כנגד נרקיסיזם ראשוני
בלינט מציב את אהבת האובייקט הראשונית במקום שהוקצה בתאוריה של פרויד לנרקיסיזם הראשוני. מה שאפשר לחקור בראשית החיים הוא הקשר הראשוני של הילד לאובייקטים, והנרקיסיזם הנראה במרפאה הוא משני, מעורב בשאריות של אהבת אובייקט מקוטעת.
- 1937
אליס בלינט פיתוח אהבה ראשונית
מיכאל בלינט מונה את מחקרה של אליס בלינט, לצד מחקרו של אימרה הרמן ומחקרו שלו, כאחד משלושה קווי מחשבה עצמאיים שתוצאותיהם תומכות זו בזו ומרכיבות יחד את התזה של אהבת אובייקט ראשונית.
- 1937
מיכאל בלינט הצגת אהבה ראשונית
בכנס בודפשט ב־1937 מכנס בלינט את ממצאיו שלו ואת אלה של אליס בלינט ושל אימרה הרמן לתזה אחת: אהבת אובייקט ראשונית, או קדומה, קודמת לכל נרקיסיזם, כל ילד חייב לעבור בה, וכל הקשרים המאוחרים נושאים עקבות ממנה. את מאמריו על כך כינס בספר 'אהבה ראשונית וטכניקה פסיכואנליטית' (1952).
הצגת כל ה־7 הצגת פחות
- 1939
מיכאל בלינט בשיתוף עם אליס בלינט
בלינט מציג את עבודתו על יחסי האובייקט המוקדמים כמתכנסת עם עבודתם של אליס בלינט ואימרה הרמן, שהגיעו אליה בדרכים נפרדות. ב־1939, ממנצ'סטר, פרסמו בני הזוג מאמר משותף ששואל אם ההעברה היא מעשה ידיו של המטופל בלבד, או שגם להתנהגות האנליטיקאי יש חלק בה.
- 1914
זיגמונד פרויד הצגת נרקיסיזם ראשוני
פרויד הציג את הנרקיסיזם הראשוני במאמר "להצגת הנרקיסיזם" (1914), כהשקעה ליבידינית מקורית של האגו, שממנה נשלחות מאוחר יותר השקעות האובייקט ואליה הן עשויות לשוב כשהן נסוגות. הביקורת של בלינט מ-1937 רואה בהשערה את השערתו של פרויד.