המבנה האנדופסיכי הנבחן במונחים של יחסי אובייקט

רעיונות מרכזיים

• הליבידו מחפש בראש ובראשונה אובייקטים ולא עונג. כבר עצם הפנמת האובייקטים והישרדותם במציאות הפנימית מעידים על כך, ופרויד עצמו כתב שהאהבה מחפשת אובייקטים. מנקודת מבט זו אפשר להסביר את ההיאחזות בחוויות כואבות בקשר לאובייקטים רעים, בלי להיזקק לכפייתיות החזרה או לדחף מוות ראשוני.
• אין להפריד את הדחפים ממבני האני שהם מניעים ומיחסי האובייקט שהם משרתים. ניתוח במונחי דחפים בלבד הוא עקר, במיוחד אצל מטופלים סכיזואידים. האני המרכזי שלהם מתאר מן היציע את הדרמה של המציאות הפנימית, אינו משתתף בה, ונהנה מתפקידו כצופה לצד האנליטיקאי. ההצטנעות של האנליטיקאי, יחד עם פרשנות במונחי דחפים, מעמיסה על יכולת ליצור קשר שכבר נפגעה.
• הסתמי נבלע באני, שנושא מתח דחפי מלכתחילה. הדחפים מכוונים אל המציאות מן הלידה, וההתנהגות האורלית הראשונה של התינוק כבר מופנית אל השד. עקרון העונג הופך לעיקרון משני, שפועל כשעקרון המציאות נכשל. ההדחקה מופנית נגד אובייקטים רעים מופנמים ונגד חלקי האני שמבקשים אותם, ולכן חלק אחד של האני מדחיק חלק אחר. הקושי לעדן דחפים, האישיות המרובה והדיסוציאציה ההיסטרית מעידים כולם על ריבוי של אני.
• התאוריה המבנית של פרויד, שנשענה על המלנכוליה, והעמדה הדיכאונית של קליין אינן הולמות את רוב המטופלים באנליזה. אצלם העמדה המרכזית היא סכיזואידית, והאפקט האופייני לה הוא תחושת חוסר תוחלת, שנחשבת לא פעם בטעות לדיכאון. הדיסוציאציה ההיסטרית היא עצמה פיצול של האני, ומכאן הקריאה "חזרה אל ההיסטריה". האשמה נוצרת מתוך "ההגנה המוסרית": הילד מעדיף להיות רע מבחינה מוסרית ובלבד שהוריו לא יהיו רעים ללא תנאי. העל-אני, הנשען על הגנה זו, שייך לרובד מאוחר, ומתחתיו רובד קדום של רודפים פנימיים נטולי משמעות מוסרית.
• חלום של מטופלת משמש דגם. בחלום שחקנית, המייצגת הן את החולמת והן את אמה המלאכותית והדוחה, תוקפת דמות של החולמת שהופכת לגבר הקשור לבעלה ולאביה, והבעל מתבונן בחוסר אונים. חלומות אינם הגשמות משאלה אלא "סרטים קצרים" של מצבים במציאות הפנימית, ודמויותיהם הן חלקי אני או אובייקטים מופנמים. כאן הן יוצרות שלושה זוגות: האני המתבונן והבעל, האני התוקף והאם, האני המותקף והאב.
• המצב האנדופסיכי הבסיסי: אני מרכזי, מודע, טרום-מודע ולא-מודע, דוחה ומדחיק בכוח התוקפנות שני אני-משנה לא-מודעים. האחד הוא האני הליבידינלי, הקשור לאובייקט הנחוץ, והשני הוא המחבל הפנימי, הקשור לאובייקט הדוחה. המחבל תוקף את האני הליבידינלי, ובעיקר את האובייקט שלו. האני המרכזי מקביל לאני של פרויד, אך הוא ראשוני ודינמי. האני הליבידינלי מקביל לסתמי, אך נגזר מן האני המרכזי. המחבל הוא מבנה של האני נטול משמעות מוסרית, שמעורר חרדה ולא אשמה, ואילו העל-אני מקביל לצירוף של המחבל ושל האובייקט שלו. העל-אני נשמר כמקור האשמה, ואילו הסתמי מושמט.
• מכאן נגזרות שש מסקנות. האני מפוצל. ההיסטריה נשענת על עמדה סכיזואידית. את הפיצול מניעה התוקפנות של האני המרכזי. המחבל הפנימי מודחק כמו האני הליבידינלי. הכוח המניע של ההדחקה הוא תוקפנות. ולבסוף, פיצול האני, המושג שטבע בלוילר לסכיזופרניה, וההדחקה, המושג שטבע פרויד להיסטריה, הם אותה תופעה משתי נקודות מבט.
• מקור המצב: במצב טבעי התינוק כמעט לא היה מתוסכל, והתוקפנות, אף שהיא ראשונית, כפופה לליבידו ואינה מתעוררת בלי תסכול. התסכול שהאם גורמת הופך אותה לאובייקט אמביוולנטי. התינוק מפצל אותה לאובייקט טוב ולאובייקט רע, ומפנים את הרע, זה שאינו מספק, כדי לשלוט בו, שכן ההפנמה היא סוג של כפייה. האובייקט הרע גם מתסכל וגם מפתה, ולכן גם בפנים הוא בלתי נסבל. התינוק מפצל אותו לאובייקט נחוץ ולאובייקט דוחה ומדחיק את שניהם. ה"פסאודופודיות" של האני שנשארו קשורות אליהם נפצלות ומודחקות יחד איתם.
• ביטוי של שנאה כלפי אם דוחה מסכן באובדן האובייקט הטוב, ומכאן שורשו של הדיכאון. ביטוי של אהבה אל תוך חלל רגשי מביא בושה, השפלה ותחושת חוסר ערך, ובשכבה עמוקה יותר תחושה של התפוצצות, של התרוקנות מליבידו ושל מוות נפשי, ומכאן שורשם של חוסר התוחלת ושל המצבים הסכיזואידיים. לכן הילד מגייס מרב של תוקפנות כדי לרסן מרב של צורך ליבידינלי ("הפרד ומשול"). עודף התוקפנות עובר אל המחבל הפנימי, ועודף הליבידו אל האני הליבידינלי. בהתקפת המחבל על האובייקט הנחוץ נמשכת הטינה כלפי האם כמפתה, ובהתקפתו על האני הליבידינלי נמשכת שנאת הילד לתלות של עצמו.
• ההדחקה היא ישירה, מצד האני המרכזי, ועקיפה, באמצעות התקפות המחבל הפנימי, ואת ההדחקה העקיפה תיאר פרויד כעוינות העל-אני כלפי הסתמי. היאחזותו העיקשת של האני הליבידינלי באובייקט המודחק שלו היא כשלעצמה התנגדות עזה, בניגוד לקביעת פרויד שהמודחק אינו מתנגד לטיפול, ויש לה חלק בתגובה הטיפולית השלילית. מתחת לכל אלה נמשכת האמביוולנטיות המקורית: האדם מתקשה לוותר הן על הצורך הראשון שלו והן על השנאה הראשונה שלו. מאחר שדחף ומבנה הם אחד, גם הדחקת התוקפנות נעשית מובנת, כמבנה אני אחד שמדחיק מבנה אחר.
• תסביך אדיפוס הוא תוצר סופי ולא סיבה ראשונה, ותפקיד הסיבה הראשונה שמור לתלות האינפנטילית באם. האב מופיע תחילה כהורה בלי שדיים, ולכן הקשר איתו רגשי בעיקרו. הצורך הגופני באיברי המין של ההורים גובר ככל שהסיפוק הרגשי חסר. האובייקטים הפנימיים נעשים מורכבים, בנויים בשכבות ובהתמזגות, והרכבם מעצב את העמדה הפסיכו-מינית ואת הסטיות. הילד הופך שני הורים אמביוולנטיים להורה נחוץ אחד ולהורה דוחה אחד, ולכן מצב אדיפוס הוא מצב פנימי, ובבסיסם שני האובייקטים נשארים דמויות של האם. ב"המלט" המלכה היא הנבל האמיתי.
• חרדה נוירוטית היא ליבידו שאיכותו שונתה בהשפעת התקפת המחבל, כפי שגרסה התאוריה הראשונה של פרויד. מעל סף נוסף, הפריקה הליבידינלית נחווית כסבל היסטרי. ההבדלים היסודיים מפרויד הם שניים: ליבידו מכוון, המחפש אובייקט, ואחדות של אנרגיה ומבנה. את ההפרדה ביניהם אצל פרויד מייחס פיירברן לפיזיקה של הלמהולץ. המודל שלו, בן חמישה מבנים ושתי צורות אנרגיה, רחב יותר כמערכת הסבר, ורואה בסימפטומים ביטויים של האישיות כולה. מטרת הטיפול היא לצמצם את הפיצול ולהחליש את ההיקשרויות ואת התוקפנות שבתוכו. לכל מצב קליני תבנית משלו. התבנית הבסיסית היא היסטרית, ולכן התקפי הצרחה של התינוק הם הסימפטומים הראשונים, אך התהליך שביסודה סכיזואידי. גם לאובייקטים הפנימיים יש להכיר במידה של פעילות דינמית משלהם.

מה הוא מראה

מצוטט בערכים

• הדחקה
• פיצול

קישורים חיצוניים

באנגלית

• Routledge(עמוד החנות ייפתח בכרטיסייה חדשה) דפוס Psychoanalytic Studies of the Personality, Routledge, 1994