ספר
המרכיבים של הפסיכואנליזה
Elements of Psycho-Analysis
״המרכיבים של הפסיכואנליזה״ (1963) הוא השני מבין ארבעה ספרים תיאורטיים שכתב וילפרד ביון על החשיבה ועל השיטה הפסיכואנליטית: הוא בא אחרי ספרו על הלמידה מן החוויה (1962) וקודם לספריו על טרנספורמציות (1965) ועל קשב ופרשנות (1970). ביון מוטרד מן הפער שבין מה שהאנליטיקאי חווה בשעה הטיפולית לבין התיאוריות שבהן הוא מתאר את החוויה הזאת, ולכן הוא מחפש מספר קטן של יסודות – בדומה לאקסיומות של אוקלידס או לאותיות האלף-בית – שצירופיהם יוכלו לייצג גם את התיאוריות הפסיכואנליטיות וגם את העובדות הקליניות שהן עוסקות בהן. כיסודות כאלה הוא מציע את יחסי המכל והמוכל (♀♂); את התנודה בין העמדה הפרנואידית-סכיזואידית לעמדה הדפרסיבית (Ps↔D), שבה ״עובדה נבחרת״ מלכדת לפתע נתונים מפוזרים לכדי שלם בעל משמעות; את קשרי האהבה, השנאה והידיעה (L, H, K); ואת התבונה והרעיון (R, I). לטענתו, אובייקט פסיכואנליטי של ממש משתרע על פני שלושה ממדים: ממד החושים, שבו אפשר לצפות בו; ממד המיתוס, שבו אפשר לייצג אותו בסיפור אישי כמו מיתוס אדיפוס; וממד התשוקה, הרגש העז המעיד שבין שתי נפשות מתקיים קשר, בלא אלימות. בספר מוצג לראשונה ״הגריד״ – טבלה דו-צירית למיון האמירות שבשעה האנליטית, של המטופל ושל האנליטיקאי כאחד. הציר האנכי מתאר את ההתפתחות הגנטית של החשיבה: מאלמנטים מסוג בטא ומסוג אלפא, דרך מחשבות חלום ומיתוסים, פרה-קונספציה, קונספציה ומושג, ועד מערכת דדוקטיבית מדעית ותחשיב אלגברי. הציר האופקי מתאר את השימוש שהאמירה משרתת: השערה מגדירה, שקר המוחזק כהגנה מפני חרדה (טור ψ), רישום, קשב, חקירה ופעולה. ביון קורא את מיתוס אדיפוס כסיפור על הדחף לדעת ועל יהירותה של הסקרנות, ורואה ברכיביו יסודות של פרה-קונספציה. הספר נחתם בדיון בפרספקטיבה הפיכה: המטופל נראה כמקבל את הפרשנות, אך בשקט הופך את הנחות היסוד שלה, וכך קונפליקט דינמי נעשה סטטי והכאב נעקף. לפי ביון, מטרת האנליזה אינה להקל על הכאב אלא להרחיב את יכולתו של המטופל לשאת אותו.
רעיונות מרכזיים
- אפשר להעמיד את הפסיכואנליזה על קבוצה קטנה של יסודות, שצירופיהם – כמו אותיות היוצרות מילים – מייצגים גם את התיאוריה וגם את העובדות שבשעה הטיפולית, וכך מאפשרים לאנליטיקאים לתקשר ביניהם בפחות עמימות.
- רשימת היסודות הזמנית של ביון כוללת את המכל והמוכל (♀♂), את התנודה Ps↔D בין העמדה הפרנואידית-סכיזואידית לעמדה הדפרסיבית, את הקשרים L, H ו-K (אהבה, שנאה וידיעה), ואת התבונה (R) והרעיון (I).
- אובייקט פסיכואנליטי, וכן פרשנות המכוונת אליו, צריכים להשתרע על פני שלושה ממדים: חושים, מיתוס ותשוקה; התשוקה היא רגש עז, נטול אלימות, המעיד על מגע בין שתי נפשות.
- הגריד ממקם כל אמירה בשעה הטיפולית לפי שתי קואורדינטות: רמתה הגנטית, מאלמנטים מסוג בטא ועד תחשיב אלגברי (שורות A–H), והשימוש שנעשה בה, מהשערה מגדירה, דרך טור ψ, רישום, קשב וחקירה, ועד פעולה (טורים 1–6).
- צמיחתה של החשיבה נשענת על שני מנגנונים, ♀♂ ו-Ps↔D; במנגנון השני, ״העובדה הנבחרת״ – מושג שביון שאל מפואנקרה – מעניקה בבת אחת לכידות ליסודות שהיו מפוזרים.
- מיתוס אדיפוס נקרא כמודל לקשר K, בהדגשת הסקרנות ויהירותה, חידת הספינקס ואזהרתו של טירסיאס; גרסה פרטית של המיתוס מתפקדת כפרה-קונספציה שבאמצעותה הילד בא לידי היכרות עם הזוג ההורי.
- בפרספקטיבה הפיכה המטופל מסכים לכאורה עם הפרשנות, אך בשקט מחליף את מסגרת ההתייחסות שלה, וכך הופך מצב דינמי לסטטי כדי להתחמק מכאב.
- על האנליזה לשאוף לא להקל על כאבו של המטופל, אלא להגדיל את יכולתו לשאת אותו.
מה הוא מראה
- 1962
וילפרד ביון הצגת מכיל–מוכל
שורטט ב"ללמוד מן הניסיון" (1962), קיבל את הסימן ♀♂ ב"יסודות הפסיכואנליזה" (1963) והורחב לפרט ולקבוצה ב"קשב ופרשנות" (1970).