ספר
עתידה של אשליה
Die Zukunft einer Illusion
'עתידה של אשליה' (1927) הוא הביקורת הפסיכואנליטית השיטתית של פרויד על הדת כמוסד תרבותי. החיבור יוצא מבעיית התרבות. התרבות מגינה על בני האדם מפני הטבע ומסדירה את היחסים ביניהם, אך היא מושתתת על עבודת כפייה ועל ויתור על דחפים, ולכן מי שנושאים בתביעותיה עוינים אותה. מלבד הכפייה, התרבות מתגוננת בנכסים נפשיים המפייסים את בני האדם עם הקורבנות שהם מקריבים: הפנמת האיסורים בסופר-אגו, האידיאלים, האמנות, ומעל לכול הדימויים הדתיים. פרויד מייחס דימויים אלה לחוסר האונים של האדם מול הטבע, הגורל והמוות, המחייה את חוסר האונים של התינוק ואת כמיהתו לאב מגונן. כוחות הטבע מואנשים, מקבלים תווי אב והופכים לאלים. התורות הדתיות הן אשליות: אמונות שהמניע השולט בהן הוא הגשמת משאלה. אשליה נבדלת מטעות, וגם מדלוזיה, משום שאינה חייבת לסתור את המציאות. אישוריהן של התורות הדתיות חלשים משל כל תורה אחרת, והפנייה להתגלות, ל'אני מאמין משום שהדבר אבסורדי' (credo quia absurdum) או לפילוסופיית ה'כאילו' של פאיהינגר אינה יכולה לחייב את התבונה. בדיאלוג מתמשך עם מתנגד מדומיין טוען פרויד שביסוס איסורי התרבות על האל מסכן אותם ככל שהאמונה נחלשת, ומציע לבססם על התבונה במקומו. הדת משמרת גם, בצורה מעוותת, אמת היסטורית על רצח האב הקדמון. היא דומה לנוירוזה כפייתית כלל-אנושית, שהאנושות עשויה לצמוח ממנה כפי שילדים צומחים מן הנוירוזות שלהם. פרויד קורא ל'חינוך למציאות' ומודה שתקוותו שלו עשויה להיות אשליה. הוא חותם בהגנה על המדע, שאיננו אשליה.
רעיונות מרכזיים
- כל תרבות חייבת להיבנות על כפייה ועל ויתור על דחפים. כל יחיד הוא אויב פוטנציאלי של התרבות, ולכן היא מוגנת הן בכוח והן באמצעים נפשיים המפצים את בני האדם על קורבנותיהם.
- פרויד מבחין בין תסכול (Versagung), איסור (Verbot) ומחסור (Entbehrung). קליטת הכפייה החיצונית בידי הסופר-אגו היא ההתקדמות הנפשית הממשית היחידה של התרבות, והיא בטוחה רק באיסורים העתיקים ביותר: על גילוי עריות, על קניבליזם ועל רצח.
- הדת נולדת מחוסר האונים מול הטבע, הגורל והמוות. חוסר האונים של המבוגר ממשיך את זה של הילד, והכמיהה לאב זהה לצורך בהגנה, ולכן כוחות הטבע מקבלים אופי של אב והופכים לאלים.
- התורות הדתיות הן אשליות: אמונות שבהן הגשמת המשאלה היא המניע השולט. אשליה אינה בהכרח טעות. בניגוד לדלוזיה היא אינה חייבת לסתור את המציאות, והאשליה עצמה מתעלמת מיחסה למציאות.
- התורות הדתיות נשענות על הנימוקים החלשים ביותר מכל התורות: אמונת האבות, הוכחות עתיקות שאינן מהימנות ואיסור על השאלה עצמה. אין סמכות מעל התבונה, ולא ה-credo quia absurdum ולא פילוסופיית ה'כאילו' יכולים לחייב איש להאמין.
- ביסוס איסורי התרבות על ציווי האל תולה את הציות באמונה. ככל שרוח המדע מתפשטת, המונים המאבדים את אמונתם עלולים לאבד גם את הריסון. לכן יש לתת לאיסורים בסיס רציונלי ולהכיר בכך שבני אדם קבעו אותם, וכך יהיה קל יותר לשפרם.
- התורה הדתית מוסרת אמת היסטורית בצורה מעוותת. האיסור על הרצח נובע מרצח האב הקדמון, שהיה הדגם לדמות האל.
- הדת מושווית לנוירוזה הכפייתית הכלל-אנושית, הנובעת, כמו הנוירוזה של הילד, מתסביך אדיפוס ומן היחס לאב. האנושות עשויה לפנות ממנה כפי שילדים צומחים מן הנוירוזות שלהם, והמאמינים האדוקים נחסכים מנוירוזה אישית משום שהם שותפים לנוירוזה הכללית.
- החינוך הדתי מטיל איסורי מחשבה לפני שהילד מסוגל לשפוט, ומחליש בכך את התבונה, האמצעי היחיד לשליטה בדחפים. פרויד מציע ניסוי בחינוך לא-דתי, 'חינוך למציאות' המשלים עם חוסר האונים ועם האפסות של האדם.
- פרויד מודה שתקוותו עשויה להיות אשליה, אך זו אשליה שהניסיון יכול לתקן. קולה של התבונה חלש, אך אינו נח עד שהוא נשמע. הלוגוס חותר אל המטרות שהמאמינים מצפים להן מן האל, אהבת האדם וצמצום הסבל, בגבולות שהאננקה מתירה.
- המדע איננו אשליה. התיאוריות שלו מתקדמות בעידון ולא בהפלה, והמנגנון הנפשי הוא עצמו חלק מן העולם שהוא חוקר. אשליה תהיה להאמין שאת מה שהמדע אינו יכול לתת אפשר להשיג ממקור אחר.