מאמר
השלילה
Die Verneinung
'השלילה' (1925) הוא מאמר קצר, בן ארבעה עמודים, שפורסם בכתב העת 'אימאגו'. הוא פותח בתצפית קלינית ומסתיים בתיאוריה על מקורו של השיפוט. כאשר מטופל אומר על דמות בחלומו שאין זו אמו, רשאי האנליטיקאי להניח את השלילה בצד ולשמור את התוכן: הרעיון עלה בדעתו של המטופל, אך הוא מתכחש לו. באותו אופן, מה שהמטופל מכנה האפשרות הסבירה פחות מכולן הוא כמעט תמיד האמת. פרויד מסיק שתוכן מודחק יכול להגיע אל התודעה בתנאי שהוא נשלל. השלילה היא דרך להכיר במודחק. היא כבר מעין הסרה של ההדחקה, אך לא קבלה של המודחק. כאן נפרדת הפונקציה האינטלקטואלית מן התהליך הרגשי, ואפשר להגיע לקבלה אינטלקטואלית בעוד עיקרה של ההדחקה נשמר. לשלול דבר בשיפוט הוא התחליף האינטלקטואלי להדחקה, וה'לא' שלו הוא סימן מוצאו. פונקציית השיפוט מכריעה שתי הכרעות. שיפוט התכונה נובע מן השפה האוראלית של הדחפים המוקדמים ביותר, לבלוע דבר או לירוק אותו. בעבור אני-העונג המקורי, הרע, הזר והחיצוני זהים בתחילה. שיפוט הקיום שייך לאני-המציאות המאוחר יותר. בחינת המציאות מבקשת למצוא מחדש בתפיסה אובייקט שהיה פעם נוכח ומספק, ותנאי לכך הוא שאובייקטים כאלה אבדו. החשיבה היא פעולת ניסיון המתבצעת בהוצאות אנרגיה קטנות. האישור, כתחליף לאיחוד, שייך לארוס; השלילה, יורשת הפליטה החוצה, שייכת לדחף ההרס. סמל השלילה מעניק לחשיבה עצמאות ראשונה מתוצאות ההדחקה ומכפיית עקרון העונג. הדבר הולם את הממצא שהאנליזה אינה מוצאת לעולם 'לא' בלא-מודע, ושהאישור החזק ביותר לחשיפתו של תוכן לא-מודע הוא תשובת המטופל שלא חשב, או מעולם לא חשב, על כך.
רעיונות מרכזיים
- כאשר מטופל שולל אסוציאציה ('זו לא אמי'), רשאי האנליטיקאי להניח את השלילה בצד ולשמור את התוכן. בדומה לכך, מה שהמטופל מציין כאפשרות הסבירה פחות מכולן הוא כמעט תמיד האמת.
- תוכן מודחק יכול להגיע אל התודעה בתנאי שהוא נשלל. השלילה מבטלת תוצאה אחת של ההדחקה, שהרעיון אינו נעשה מודע, אך אין בה קבלה של המודחק. הפונקציה האינטלקטואלית נפרדת מן התהליך הרגשי, וההדחקה נמשכת לצד קבלה אינטלקטואלית.
- שיפוט שולל הוא התחליף האינטלקטואלי להדחקה, וה'לא' שלו הוא סימן למוצא זה. סמל השלילה משחרר את החשיבה ממגבלות ההדחקה ומעניק לה גישה לתכנים שהיא זקוקה להם.
- שיפוט התכונה נובע מן הדחף האוראלי לבלוע דבר או לירוק אותו, להכניסו פנימה או להשאירו בחוץ. בעבור אני-העונג המקורי, הרע, הזר והחיצוני זהים בתחילה.
- שיפוט הקיום שייך לאני-המציאות המאוחר יותר. בחינת המציאות מבקשת למצוא מחדש בתפיסה אובייקט התואם לייצוג, שכן הניגוד בין סובייקטיבי לאובייקטיבי אינו קיים מן ההתחלה. תנאי לה הוא שאובייקטים שהעניקו פעם סיפוק ממשי אבדו.
- השיפוט מסיים את הדחייה שבחשיבה ומוביל מן המחשבה אל המעשה. החשיבה היא פעולת ניסיון בהוצאות אנרגיה קטנות, שנלמדה בקצה החושי של המנגנון הנפשי, שם שולח האני מעת לעת השקעות קטנות אל מערכת התפיסה.
- האישור, כתחליף לאיחוד, שייך לארוס, והשלילה, יורשת הפליטה החוצה, שייכת לדחף ההרס. הנגטיביזם הכפייתי של חלק מן הפסיכוטיים הוא כנראה סימן להתפרקות הדחפים בעקבות נסיגת הרכיבים הליבידינליים.
- האנליזה אינה מוצאת לעולם 'לא' בלא-מודע. האני מכיר בלא-מודע בנוסחה שלילית, והאישור החזק ביותר לכך שתוכן לא-מודע נחשף הוא תשובת המטופל שלא חשב, או מעולם לא חשב, על כך.
מה הוא מראה
- 1925
זיגמונד פרויד הצגת שלילה
ב"השלילה" פרויד מראה שתוכן מודחק יכול להיכנס לתודעה בתנאי שהוא נשלל ("זו לא אמי"): השלילה היא דרך להודע למודחק, הסרה של ההדחקה אך לא קבלה של המודחק. בהמשך הוא גוזר את פונקציית השיפוט מן הדחפים.