היווצרותן של מילות הילד ״פאפא״ ו״מאמא״: כמה הרהורים על שלבים שונים בהתפתחות הלשון

במאמר, שנכתב בז׳נבה, מעמידה שפילריין את הספרות הפסיכולוגית על שלבי התפתחות הדיבור, מקוסמאול וגוצמן ועד שטרן וסאלי, מול הסבר פסיכואנליטי של המילים הראשונות. גוצמן הסביר את הדמיון בין המילים לאב ולאם בשפות רבות בכך שהשפתיים וקצה הלשון כבר הוכנו להגייה על ידי היניקה; שפילריין גוזרת את ה״מֶה-מֶה״ (mö-mö) של התינוק מן היניקה עצמה. התינוק שהושכב אחרי האכילה אינו מצליח לעצור מיד את הדחף שנדרש לו ליניקה, והתנועות הנמשכות, המשחזרות את תחושות ההאכלה, מאפשרות לו לחוות מחדש את העונג שביניקה. אין צורך להניח כאן הגשמת משאלה הזייתית מכוונת: במקור המילה לא ציינה פעולה אלא הייתה הפעולה עצמה. יומנה על בתה בת עשרה החודשים, שאמרה ״פאפא״ כשהייתה מרוצה ו״מאמא״ כשהייתה אומללה או רצתה דבר מה, ותצפיות דומות שמביאים שטרן ואחרים ושאישרו אימהות אחדות והרמינה הוג-הלמות, מובילים אותה לייחס את שתי המילים לשלבים שונים של היניקה: ״מֶה״ משחזרת בנאמנות הרבה ביותר את היניקה, כשהפה אוחז בפטמה עם התגברות הרעב, ואילו ״פֶּה-פֶּה״ או ״בֶּה-בֶּה״ שייכות לתינוק השבע המשחק בשד, מרפה ממנו ותופס אותו שוב.