מאמר
הרס כגורם התהוות
Die Destruktion als Ursache des Werdens
מאמרה הידוע ביותר של שפילריין יוצא משאלה שאנליטיקאים קודמים, ובהם שטקל, גרוס, פרויד ובלוילר, נגעו בה: מדוע דחף הרבייה, החזק שבדחפים, מביא עמו חרדה וגועל לצד העונג? בחלק הראשון, בהסתמך על הביולוגיה ועל הפסיכולוגיה של היחיד, היא טוענת שהרבייה מחייבת את התפרקות היחיד: הדחף לשימור המין מתבטא בנפש בהתמוססות שבה ה״אני״ הופך ל״אנחנו״, ולכן הוא פועל נגד דחף שימור העצמי. דחף הרבייה תובע מן היחיד הרס, והדחף ההרסני הטמון בו מתעצם כשאינו בא על סיפוקו; את ההרס אפשר לבצע באופן סמלי כדי לא להיהרס במציאות, ואת ההרס העצמי אפשר להמיר בהרס של קורבן. החלק השני מביא דוגמאות מן המיתולוגיה כדי להראות שההתהוות נובעת מן ההרס, והמאמר מסיק שדחף הרבייה מורכב, גם מבחינה פסיכולוגית, משני רכיבים מנוגדים, והוא דחף של הרס לא פחות משהוא דחף של התהוות. שפילריין מציינת שיונג מעמיד את דימויי המוות בניגוד לדימויים המיניים, ואילו היא ממקמת את ההרס בתוך המיניות עצמה. ב״מעבר לעקרון העונג״ (1920) הכיר פרויד בכך שהקדימה חלק מן הספקולציה שלו על דחפי המוות.
רעיונות מרכזיים
- דחף הרבייה מביא עמו רגשות שליליים, חרדה וגועל, לצד העונג המצופה, ואלה טעונים הסבר.
- הרבייה תובעת את התפרקות היחיד: ה״אני״ הופך ל״אנחנו״, ולכן הדחף לשימור המין פועל נגד שימור העצמי.
- דחף הרבייה מורכב משני רכיבים מנוגדים, רכיב הרסני ורכיב של התהוות; ההתהוות היא תוצאה של ההרס.
- כשאינו בא על סיפוקו, הדחף ההרסני שבדחף הרבייה מתעצם; את ההרס אפשר לבצע באופן סמלי, ואת ההרס העצמי אפשר להמיר בהרס של קורבן.
- דוגמאות מן המיתולוגיה נקראות כעדות לכך שההתהוות נובעת מתוך ההרס.
- בניגוד ליונג, המעמיד את דימויי המוות מול הדימויים המיניים, שפילריין ממקמת את ההרס בתוך המיניות עצמה.
מה הוא מראה
- 1912
סבינה שפילריין הצגת הרס כגורם התהוות
שפילריין הציגה את התזה במאמרה ״הרס כגורם התהוות״ (1912), ומסקנתה הייתה שדחף הרבייה מורכב, גם מבחינה פסיכולוגית, משני רכיבים מנוגדים, ושההתהוות היא תוצאה של ההרס.
- 1920
דחף המוות התפצל מתוך הרס כגורם התהוות
פרויד הכיר בכך ששפילריין הקדימה חלק מן הספקולציה שלו, אך בעוד שהיא מיקמה את ההרס בתוך דחף הרבייה, כאחד משני רכיביו המנוגדים, הוא הפריד את דחפי המוות מדחפי החיים, או הדחפים המיניים, והעמיד אותם כנגדם.
- 1912
סבינה שפילריין במחלוקת עם קרל גוסטב יונג
במאמר ״הרס כגורם התהוות״ מציינת שפילריין שיונג מעמיד את דימויי המוות בניגוד לדימויים המיניים ולא בהתאמה עמם, ואילו התזה שלה ממקמת את ההרס בתוך הדחף המיני עצמו.