מאמר
הכפיל
Der Doppelgänger
מאמרו של אוטו ראנק "הכפיל" (Der Doppelgänger) התפרסם בכרך השלישי של כתב העת אימאגו ב־1914, ויצא לימים גם בצורת ספר (1925). זהו מחקר פסיכואנליטי במוטיב הכפיל. ראנק יוצא מסרט שהוצג אז, "הסטודנט מפראג" (1913) מאת הנס היינץ אוורס. בסרט מוכר סטודנט עני את בבואתו במראה לזר מסתורי. הבבואה קמה לחיים עצמאיים: היא מופיעה בכל שלב בחיזוריו אחר רוזנת והורגת את יריבו בדו־קרב. כשהוא יורה בה לבסוף, הירייה הורגת דווקא אותו. התוכנייה של הסרט מפרשת את הכפיל כעברו של הגיבור, שאין ממנו מנוס. ראנק מוצא את האלגוריה הזאת בלתי מספקת, משום שאינה מסבירה מדוע הכפיל מתערב דווקא ברגעי האהבה, ומדוע אובדנו והפגיעה בו קטלניים כל כך. לטענתו, לשון התמונות דמוית החלום של הקולנוע חושפת את הבעיה העמוקה יותר: יחסו של האדם לאני שלו. המחקר ממשיך בשלושה שלבים. השלב הראשון סוקר עיבודים ספרותיים של המוטיב: - א. ת. א. הופמן: סיפור הבבואה האבודה מתוך "הרפתקאות ליל סילבסטר", "שיקויי השטן", "הכפילים" ו"השקפות החיים של החתול מור". - "פטר שלמיל" של שאמיסו, האיש שמכר את צילו, "הצל" של אנדרסן ו"אנה" של לנאו. - ז'אן פול, שהכניס את הכפיל לספרות הרומנטית, ו"מלך האלפים ושונא האדם" ו"הבזבזן" של ריימונד. - "תמונתו של דוריאן גריי" של ויילד, והיינה. - "הורלה" ו־"Lui" של מופסאן, ו"ליל דצמבר" של מיסה. - "ויליאם וילסון" של פו ו"הכפיל" של דוסטויבסקי. בכל היצירות האלה מוצא ראנק מאפיינים חוזרים. הכפיל דומה לגיבור עד לפרט הקטן ביותר ומופיע לעתים קרובות במראה. הוא חוסם את דרכו של הגיבור, בעיקר ביחסיו עם אישה. כשהגיבור הורג אותו, מתברר שזו התאבדותו שלו. במקרים אחדים הסיפור מתאר למעשה רדיפה פרנואידית. בשלב השני הוא מוצא טיפוס נפשי משותף לסופרים האלה. הוא מתאר אותם כאישיויות פתולוגיות שנטו למחלות נפש, לשתייה, לסמים או להפקרות מינית, שהיו עסוקות באופן חריג באני שלהן, ושהתקשו לאהוב או שכמהו לאהבה במידה מופרזת. בשלב השלישי הוא פונה לפולקלור ולאתנולוגיה, בהסתמך על פרייזר, טיילור, רוכהולץ, נגליין ורוהדה. הוא דן ב: - אמונות טפלות הקושרות את הצל ואת הבבואה במוות; - טאבו על צללים, מראות ודיוקנאות אצל העמים שהוא מכנה "פרימיטיביים"; - שפות שבהן מילה אחת משמשת לצל, לבבואה ולנשמה; - הפסיכה ההומרית, הקא המצרי והגניוס הרומי ככפיליו של האדם; - מיתוס נרקיסוס, שבו מתאחדות משמעותה הקטלנית ומשמעותה הארוטית של הבבואה. בפרק החותם מפרש ראנק את הכפיל לאור עבודותיו החדשות של פרויד על נרקיסיזם, פרנויה ואנימיזם. אהבת הדמות העצמית מתקיימת לצד התגוננות מפניה. ההתגוננות מתבטאת בפחד ובסלידה מן הבבואה, או ברדיפה בידי כפיל שקם לחיים עצמאיים. בעקבות פרויד בעניין הפרנויה, ראנק מזהה ברודף את מי שהיה פעם האהוב ביותר, ובמקרה זה את האני עצמו. ההזדהות עם אח יריב מוסיפה לתפקידו של הכפיל כמתחרה באהבה. תודעת אשמה חזקה מביאה את הגיבור להטיל את האחריות לדחפיו הפסולים על אני שני: השטן, ובגרסאות מאוחרות יותר מצפון מזהיר. הנרקיסיזם המאוים מסביר את הפחד מן המוות, את המשאלה להישאר צעיר ואת התאבדותם של הגיבורים. הגיבור אינו מסוגל להשמיד במישרין את האני האהוב עליו, ולכן הוא הורג אותו בדמות הכפיל השנוא. ראנק קושר זאת לתולדות האמונה בנשמה. לדבריו, הנרקיסיזם של האדם הקדמון אינו מכיר את המוות. לכן דימוי הנשמה הראשון היה כפיל מדויק של הגוף, ערובה להמשך הקיום שהכחישה את המוות. אלא שהכפיל, שנוצר כדי להדוף את הכיליון, שב באמונה העממית כמבשר מוות, כשם שהכפיל המגלם את אהבת העצמי הופך ליריב באהבה המינית.
רעיונות מרכזיים
- "הסטודנט מפראג" (1913) הוא נקודת המוצא. הכפיל מופיע דווקא ברגעי האהבה, ולבסוף ממית את בעליו. הפירוש האלגורי של הסרט עצמו, שלפיו הכפיל הוא העבר שאין ממנו מנוס, נמצא בלתי מספק, ושפת התמונות דמוית החלום של הקולנוע נתפסת כחושפת את בעיית יחסו של האדם לאני שלו.
- לכפיל ארבע צורות בספרות. הוא יכול להיות צל או בבואה שניתקו מבעליהם (הופמן, שאמיסו, אנדרסן, לנאו), כפיל בשר ודם ("שיקויי השטן" של הופמן, "זיבנקז" של ז'אן פול, פו, דוסטויבסקי), דיוקן ("דוריאן גריי" של ויילד), או מלווה בלתי נראה או הזייתי ("הורלה" של מופסאן, מיסה). מקרים של תודעה כפולה מתחלפת נותרים מחוץ לדיון.
- מאפיינים אחדים חוזרים אצל סופרים שונים. הכפיל זהה לגיבור עד לשמו, קולו ולבושו, נראה לעתים קרובות במראה, וחוסם את דרכו של הגיבור, בעיקר באהבה. האסון בא בעקבות היחסים עם אישה. הניסיון להרוג את הכפיל מסתיים במותו של הגיבור עצמו, לעתים קרובות בתוך תמונה של רדיפה פרנואידית, שתוארה בדייקנות הרבה ביותר בדמות גוליאדקין של דוסטויבסקי.
- לסופרים מבנה נפשי משותף. הופמן, ז'אן פול, פו, מופסאן, מיסה, ריימונד, דוסטויבסקי ואחרים מוצגים כאישיויות פתולוגיות, שסבלו ממחלות נפש, מהתמכרויות או מהפקרות מינית, היו עסוקים באופן חריג באני שלהם, חוו מראות שבהם ראו את עצמם, ולא היו מסוגלים לאהוב. לדעת ראנק, המבנה הנפשי המשותף הזה, יותר מהשפעה ספרותית, מסביר מדוע הכפילים שיצרו דומים זה לזה.
- אמונות טפלות על הצל: צל חסר או צל ללא ראש, וכן מראה הכפיל של האדם עצמו, מבשרים מוות בתוך שנה. פגיעה בצל פוגעת בבעליו, והשטן חומד את צלליהם של בני אדם. בעקבות רוכהולץ, הצל נתפס כרוח מגינה במקורו, שהפכה עם הזמן למבשר מוות רודף.
- צל, בבואה ונשמה: בהסתמך על טיילור, פרייזר ורוהדה, ראנק מראה שעמים רבים משתמשים במילה אחת לצל, לבבואה ולנשמה. הפסיכה ההומרית, הקא המצרי והגניוס הרומי נתפסו כאני שני, דמות מדויקת של הגוף.
- האמונות על מראות ודיוקנאות כוללות כיסוי מראות לאחר מוות, מראה שבורה כאות רע, פחד מלהיות מצויר או מצולם, וניבוי במראה שעניינו בעיקר משך חייו של האדם עצמו. מיתוסים על דיוניסוס ותורות גנוסטיות מייחסים להתבוננות העצמית במראה משמעות של הולדה ושל ארוס.
- מיתוס נרקיסוס מאחד את משמעותה הקטלנית ואת משמעותה הארוטית של הבבואה. ראנק חולק על פרייזר, שלפיו אהבת העצמי היא הסבר מאוחר שנוסף לאמונה טפלה על מוות. בהסתמך על "מוטיב בחירת התיבות" של פרויד, הוא רואה בהחלפת המוות באהבה שיבה לקשר קדום ביניהם.
- הנרקיסיזם וההתגוננות מפניו: "דוריאן גריי" מציג בגלוי יותר מכל את אהבת הדמות העצמית. הנרקיסיסט אמביוולנטי כלפי האני שלו. ההתגוננות מתבטאת באימה מפני הבבואה או ב"אובדנה", שהוא למעשה עצמאותה וכוחה הגוברים, שיבה של המודחק בתוך הכוח המדחיק.
- פרנויה והאח: פרויד ניתח את הפרנויה כקיבעון בנרקיסיזם. בעקבותיו, ראנק רואה ברודף את מי שהיה פעם האהוב ביותר, ובמקרה זה את האני עצמו. הכפיל מזוהה לעתים קרובות עם אח או תאום, וזה מסביר בחלקו את תפקידו כיריב באהבה ואת משאלת המוות המופנית כלפיו.
- אשמה, פחד מוות והתאבדות: תודעת האשמה דוחפת את הגיבור להטיל את דחפיו הפסולים על אני שני, השטן, ובגרסאות מאוחרות מצפון מזהיר. המשאלה להישאר צעיר מסתירה פחד מוות, ומה שבלתי נסבל הוא ציפיית המוות. הריגת הכפיל היא התאבדות ללא כאב של אני רע שהופרד, בידי מי שאוהב את האני שלו יותר מדי מכדי לפגוע בו ישירות.
- הנשמה כהכחשת המוות: הנרקיסיזם של האדם הקדמון, כמו זה של הילד, אינו מכיר את המוות. דימוי הנשמה הראשון היה כפיל מדויק של הגוף, צורה מוקדמת של האמונה בהישארות הנפש. אלא שהכפיל שנוצר כדי להדוף את הכיליון שב באמונה העממית כמבשר מוות, כשם שהכפיל המגלם את אהבת העצמי הופך ליריב באהבה המינית.
מה הוא מראה
גלריה
כריכת אימאגו כרך ג', חוברת 2 (אפריל 1914), בעריכת זיגמונד פרויד ועמו אוטו ראנק והאנס זכס, החוברת שבה ראה "הכפיל" אור לראשונה (לייפציג ווינה: הוגו הלר, 1914) 
שער מהדורת הספר הנפרדת הראשונה, "הכפיל: מחקר פסיכואנליטי" מאת אוטו ראנק (לייפציג, וינה, ציריך: הוצאת הספרים הפסיכואנליטית הבינלאומית, 1925)
