האלביתי

מסתו של פרויד, שראתה אור בכרך החמישי של "אימאגו" ב-1919, עוסקת בשאלה שלדבריו הזניחה האסתטיקה: מה מייחד את האלביתי בתוך התחום הרחב של המפחיד. בניגוד לארנסט ינטש, שב-1906 תלה את התחושה באי-ודאות אינטלקטואלית מול החדש והלא-מוכר, טוען פרויד שהאלביתי הוא אותו סוג של מפחיד המוביל בחזרה אל הידוע מכבר והמוכר מזמן. הוא מגיע לכך בשתי דרכים. הראשונה לשונית: הערכים במילונים של זנדרס ושל האחים גרים מראים כיצד המילה heimlich נעה בין "ביתי, מוכר" לבין "נסתר, סודי", עד שהיא חופפת להיפוכה, unheimlich. הערתו של שלינג, שאלביתי הוא כל מה שהיה אמור להישאר בסתר ויצא לאור, נעשית למפתח של המסה. הדרך השנייה היא סקירה של חוויות ושל יצירות ספרות אלביתיות. בקריאתו ב"איש החול" של א. ת. א. הופמן ממקם פרויד את האפקט של הסיפור לא בבובה האוטומטית אולימפיה אלא בדמות העוקרת את עיני הילדים, ומפרש את החרדה לעיניים כתחליף לחרדת סירוס, כשהאב הטוב והאב הרע מפוצלים בין צמדי הדמויות של הסיפור. בעקבות מחקרו של אוטו ראנק על הכפיל הוא מראה כיצד הכפיל, שנולד בנרקיסיזם הראשוני כביטוח מפני המוות, הופך למבשר המוות, וקושר אותו לסוכנות המתבוננת והמבקרת שבאני. החזרה הבלתי-מכוונת של אותו הדבר, שאותה הוא קושר לכפייתיות חזרה בלא-מודע, האומניפוטנציה של המחשבות, עין הרע, שובם של המתים, איברים כרותים, קבורה בחיים והיטשטוש הגבול בין פנטזיה למציאות – כל אלה מוחזרים בתורם לתסביכים אינפנטיליים או לאמונות אנימיסטיות שהתגברנו עליהן. את איברי המין הנשיים, שגברים נוירוטים מכנים לא פעם אלביתיים, הוא קורא כפתח אל ביתו הראשון של האדם: התחילית un היא סימנה של ההדחקה. בחלק האחרון מודה פרויד שאי אפשר להפוך את טענתו, ושהמעשיות גדושות בהגשמות משאלה ובחפצים שקמים לחיים בלי שיהיו אלביתיים כלל. הוא משיב על הקושיות בהבחנה בין האלביתי של החוויה לאלביתי של הבדיון, ובתוך החוויה – בין האלביתי הנובע מתסביכים אינפנטיליים מודחקים לבין האלביתי המתעורר כשאמונות פרימיטיביות שהתגברנו עליהן נראות שוב כמאושרות. הבדיון יכול להשעות את בוחן המציאות ובכך לחסוך את האלביתי, כמו במעשיות, אצל דנטה או ברוחות של שייקספיר, או להגביר אותו מעבר לכל מה שהחיים מאפשרים כשהסופר מעמיד פנים שהוא נשאר במציאות הרגילה. האלביתי של התסביכים המודחקים הוא העמיד מבין השניים. ומכיוון שהסופר מכוון גם את הזדהותו ואת מצב רוחו של הקורא, אותו חומר עצמו יכול להפוך לקומי, כמו אצל נסטרוי או ב"רוח הרפאים מקנטרוויל" של אוסקר ויילד. את האלביתיות של הבדידות, הדממה והחושך משאיר פרויד קשורה לחרדת הילדות.