טראומת הלידה ומשמעותה לפסיכואנליזה

*טראומת הלידה ומשמעותה לפסיכואנליזה* (Das Trauma der Geburt und seine Bedeutung für die Psychoanalyse, 1924; באנגלית: The Trauma of Birth) מאת אוטו ראנק נכתב באפריל 1923, והוקדש לפרויד ליום הולדתו ב-6 במאי 1923. ראנק מציג את הספר כהמשך עקבי לשיטתו של פרויד. הוא מתחקה אחר החומר האנליטי עד שכבתו העמוקה ביותר, ומגיע אל הניתוק מן האם בלידה. לניתוק זה הוא קורא "הטראומה הראשונית" (Urtrauma) ו"המצע הביולוגי האחרון של הנפשי". נקודת המוצא שלו היא הסיטואציה האנליטית. בחלומות של השלב האחרון בטיפול המטופלים מייצגים בקביעות את ההיפרדות מן האנליטיקאי כלידה. ליבידו ההעברה הוא ביסודו אימהי, והריפוי הוא התגברות מאוחרת, ומוצלחת לבסוף, על טראומת הלידה (הקדמה; "הסיטואציה האנליטית"). החרדה שהיילוד חווה היא התוכן הראשון של התפיסה. משהיא מתעגנת בנפש, היא יוצרת את ההדחקה הראשונית (Urverdrängung). ההדחקה הזאת חוסמת את שאיפת הליבידו לשוב אל המצב התוך-רחמי רווי ההנאה. כל חרדה מאוחרת יותר משחזרת את חרדת הלידה, החל בפחדו של הילד מן החושך ומן הבדידות. הפרקים האמצעיים עוקבים אחר טראומת הלידה בחיי הפרט ובתרבות. הלידה היא "הסירוס הראשוני" (Urkastration). הגמילה והסירוס חוזרים על הנפרדות, ותסביך אדיפוס הוא החזרה השלישית עליה. תאוריות המין של הילדים, הסטיות והמשגל עצמו הם שיבות חלקיות אל הרחם. הנוירוזות משחזרות את הלידה או את המצב העוברי. כך בסימפטומי ההמרה ההיסטריים, בפוביות, בהרהור הכפייתי בשאלות המוצא והמוות ובחילופי המלנכוליה והמאניה. הפסיכוזה היא ניסיון ריפוי שנכשל. תחת הכותרת "הסתגלות סמלית" ראנק מוצא את הרחם בשינה ובחלום, ובבית, במקדש, בעיר ובמדינה. הרחם חוזר גם בדמות הגיבור, המפצה-ביתר על לידה קשה, ובאגדות ובמיתוסי גן העדן. הדתות נעות מאלות-אם ומחרדה אל אל-אב ואל אשמה. ראנק גוזר את האמנות מן השחזור הפיסולי של הכלי האימהי ושל ההתהוות העצמית. צורתה היוונית מעצבת באופן אידיאלי את היפרדות הגוף האנושי מן האם החייתית (הספינקס, הקנטאורים, פרומתאוס, הסוס הטרויאני). הפילוסופיה סובבת סביב אותה בעיה: המים של תאלס כרחם של כל הדברים, הארוס והמערה של אפלטון ו"הדבר כשלעצמו" של קאנט. בעיני ראנק, סוקרטס, בן המיילדת, הוא מבשר הטיפול האנליטי. שני הפרקים החותמים מסיקים את המסקנות התאורטיות והקליניות. תגליתו הראשונה של ברויר הייתה שהסימפטומים תלויים בטראומות שנשכחו וב"המרה". ראנק קושר אותה אל טראומת הלידה, וכך ההמרה מזדהה עם הופעת הנפשי מתוך העצבוב הגופני. הלא-מודע במובנו הממשי, ה"סתמי" (Es) של פרויד, הוא "העוברי החי ללא שינוי באני ההולך וגדל". לפנטזיות הראשוניות (הסירוס, הסצנה הראשונית, אדיפוס) יש מצע ממשי טרום-לידתי. לכן, לדעת ראנק, אין צורך בהנחת זיכרון פילוגנטי מורש, כפי שהציע יונג. דחף המוות וכפייתיות החזרה מכוונים לשיקום המצב שלפני הלידה. האישה מסוגלת לשחזר את המצב הראשוני בהריון ובלידה. הגבר נאלץ לפצות על כך בהזדהות עם האם וביצירה תרבותית. מכאן ראנק מסביר גם את אופייה הגברי של התרבות ואת הזלזול החברתי באישה כתוצאות של ההדחקה הראשונית. בטיפול האנליטיקאי פועל כ"מיילדת". אין להניח למטופל לשחזר את טראומת הלידה באופן לא-מודע בעת הפרידה מן האנליטיקאי. במקום זאת יש לחשוף אותה מוקדם בהעברה ולעבד אותה, תוך קביעת מועד לסיום הטיפול. האנליזה אינה יכולה לשנות את הלא-מודע עצמו, אלא רק את יחסו של האני אליו. הנוירוטי הוא מי ש"נתקע מעט מוקדם יותר, בטראומת הלידה". התרבות, האמנות ובראש ובראשונה הפסיכואנליזה הן ניסיונות מוצלחים פחות או יותר להתגבר עליה.