ספר
האני והסתמי
Das Ich und das Es
מה הוא מראה
- 1907
זיגמונד פרויד הצגת רגש אשמה לא-מודע
פרויד דיבר לראשונה על תודעת אשמה לא-מודעת במאמרו מ-1907 על מעשים כפייתיים ומנהגי דת. ב"האני והסתמי" (1923) הפך אותו לבעיה קלינית מרכזית, העומדת מאחורי התגובה הטיפולית השלילית; ב-1924 קשר אותו לצורך בעונש, וב-1930 למצוקת התרבות.
- 1920
זיגמונד פרויד הצגת דחף החיים
ב"מעבר לעקרון העונג" פרויד מכנס את הדחפים המיניים ואת דחפי שימור העצמי לדחפי החיים, הארוס, השואפים ללכד את החומר החי ליחידות גדולות יותר ויותר, ומעמיד אותם מול דחפי המוות. "האני והסתמי" בונה על זוג זה את תאוריית הדחפים השנייה.
- 1923
זיגמונד פרויד הצגת המודל המבני
משהתברר לו שחלק נכבד מן האני ומהגנותיו הוא עצמו לא-מודע, פרויד מחליף ב"האני והסתמי" את החלוקה לפי התודעה בשלוש רשויות, הסתמי, האני והאני העליון, וב"הרצאות מבוא חדשות" (1933) נותן למודל את השרטוט המוכר שלו ביותר.
- 1923
זיגמונד פרויד הצגת סתמי
פרויד נטל את המילה das Es מגאורג גרודק, שלקח אותה מניטשה, וב"האני והסתמי" הפך אותה לשמו של מאגר הדחפים הלא-מודע, שממנו מתבדל האני בפני השטח בהשפעת העולם החיצוני.
- 1923
זיגמונד פרויד הצגת אני עליון
"האני והסתמי" מציג את האני העליון (Über-Ich), תחילה כשם נוסף לאידיאל האני, וגוזר אותו מן ההזדהויות עם ההורים המביאות את תסביך אדיפוס לקצו, וכך הופך אותו ליורשו של התסביך.
הצגת כל ה־10 הצגת פחות
- 1923
זיגמונד פרויד פיתוח אני
פרויד דיבר על האני מאז שנות ה-90 של המאה ה-19 כעל הרשות הדוחה רעיונות שאינם מתיישבים עמו; ב"האני והסתמי" הוא נעשה אחת משלוש רשויות: חלק מן הסתמי ששונה בהשפעת העולם החיצוני, לא-מודע בחלקו הגדול, בראש ובראשונה אני גופני, ו"יצור מסכן" המשרת שלושה אדונים: הסתמי, האני העליון והמציאות.
- 1921
זיגמונד פרויד פיתוח הזדהות
לאחר שתיאר את ההזדהות הנרקיסיסטית עם האובייקט האבוד במלנכוליה (1917), פרויד מקדיש פרק ב"פסיכולוגיה של ההמונים ואנליזה של האני" להזדהות כקשר הרגשי המוקדם ביותר לאדם אחר, ומבחין בשלוש צורות שלה; ב-1923 הוא קובע שאופיו של האני הוא משקע של השקעות אובייקט שננטשו.
- 1924
זיגמונד פרויד פיתוח תסביך אדיפוס
ב"האני והסתמי" פרויד מציג את תסביך אדיפוס השלם, החיובי והשלילי, המעוגן בביסקסואליות; ב"שקיעת תסביך אדיפוס" הוא מתאר כיצד אצל הבן איום הסירוס מביא לשקיעת התסביך, והשקעות האובייקט שלו מפנות מקום להזדהויות המעצבות את האני העליון.
- 1923
אני עליון נגזר מתוך תסביך אדיפוס
פרויד קורא לאני העליון יורשו של תסביך אדיפוס: כאשר מוותרים על התסביך, הסמכות ההורית מופנמת אל תוך האני ומעצבת את גרעינו, נוטלת את חומרתו של האב ומנצחת את איסור גילוי העריות שלו.
- 1923
אני עליון נגזר מתוך אידיאל האני
האני העליון צומח מתוך אידיאל האני ורשות ההתבוננות העצמית שפרויד תיאר ב-1914; ב-1923 הוא משתמש בשני השמות לסירוגין, ורק מאוחר יותר, ב"הרצאות מבוא חדשות", הוא רואה באידיאל האני פונקציה אחת של האני העליון.