ספר
תפיסות של הפסיכיאטריה המודרנית
Conceptions of Modern Psychiatry
"תפיסות של הפסיכיאטריה המודרנית" הוא נוסח הרצאות הזיכרון הראשונות על שם ויליאם אלנסון וייט, שנשא הארי סטאק סאליבן בוושינגטון בסתיו 1939 ושנדפסו בכתב העת Psychiatry בפברואר 1940; הספר מ-1947 מוסיף הקדמה של המחבר והצגה מורחבת של התאוריה מאת פטריק מוּלָהִי. זה היה הניסוח הכולל היחיד של תורת סאליבן שראה אור בחייו. ההרצאה הראשונה מתחקה אחר שני מקורותיה של הפסיכיאטריה, הרפואה ומסורות הריפוי והחוכמה החברתיות, מייחסת לפרויד, לאדולף מאייר ולוויליאם אלנסון וייט את הצעד לקראת פסיכיאטריה שלמה, ומגדירה את התחום כחקר היחסים הבין-אישיים, שהפסיכיאטר יכול להכירם רק כמתבונן משתתף. ההתנהגות מאורגנת סביב החתירה לסיפוקים, הקשורים לגוף, ולביטחון, הקשור לתרבות. החרדה, הנקלטת תחילה באופן אמפתי מאי-שביעות רצונם של המבוגרים המטפלים בתינוק, מעצבת את דינמיזם העצמי: הוא נבנה מהערכותיהם של אחרים, שולט במה שנכנס למודעות, ומה שאינו יכול לקבל ממשיך להתקיים כמנותק בדיסוציאציה. ההרצאות השנייה והשלישית עוקבות אחר התפתחות האדם בתוך סביבה הכרחית של אחרים: הינקות, הילדות, תקופת הנעורים המוקדמת (juvenile), טרום-ההתבגרות, עם אהבתה הראשונה לחבר קרוב מאותו מין והתיקוף הקונסנסואלי שהיא מביאה, וההתבגרות. אחר כך הן משרטטות עשר תסמונות התפתחותיות, ובהן האדם השקוע בעצמו, הבלתי ניתן לתיקון, הנגטיביסטי, מוכה השאפתנות, האָסוֹציאלי, הבלתי מספק והמתבגר הכרוני, שנועדו לנבא את עתידו של אדם טוב יותר מקטגוריות המחלות הנפשיות. ההרצאה הרביעית מסבירה את ההפרעה הנפשית כדפוסים של תהליך בין-אישי: עיוות פאראטקסי של מצבים; המצבים התחליפיים, כגון המצבים האובססיביים, ההיפוכונדריים והפרנואידיים; הפאניקה כהתמוטטות כוחו של העצמי לנתק; והמצבים הסכיזופרניים, שסאליבן מבחין בינם לבין דמנציה פרקוקס וסבור שתוצאתם תלויה במצב. ההרצאה החמישית גוזרת את הטיפול מפרויד, ממאייר ומוייט. היא מציגה את הריאיון כמצב ששני הצדדים מעצבים, שמלאכתו להביא למודעות המטופל את מה שהחרדה הרחיקה ממנה, עד לתובנה בעיוותים הפאראטקסיים, ובכללם אלה המכוונים אל הפסיכיאטר. בהקדמה מכנה סאליבן את תיאור ההתפתחות החלק החלש ביותר, מודה שתיאוריו את החרדה, את העצמי ואת ההתעלמות הסלקטיבית אינם מספקים, ותוקף את "אשליית הייחודיות האינדיבידואלית".
רעיונות מרכזיים
- הפסיכיאטריה היא חקר היחסים הבין-אישיים, בכל נסיבות שבהן הם מתקיימים; הפסיכיאטר מכיר אותם רק בהשתתפותו בהם, ולכן ההתבוננות המשתתפת היא יסוד השיטה הפסיכיאטרית.
- החתירה האנושית מתחלקת בין סיפוקים, הקשורים לצורכי הגוף כמו מזון, שינה ותשוקה, לבין ביטחון, הקשור לתרבות שהאדם רוכש; גילוי חוסר האונים של התינוק הוא נקודת המוצא של הצורך בביטחון.
- החרדה מועברת לראשונה דרך אמפתיה, מאי-שביעות רצונו של המבוגר המטפל אל התינוק, והיא נבדלת מפחד ומכאב.
- דינמיזם העצמי נבנה מהערכותיהם של אחרים משמעותיים ושומר על המודעות; מה שאינו יכול לקבל עובר דיסוציאציה, ובמידה שהעצמי חוסם סיפוק או ביטחון, האדם חולה בנפשו במידה זו.
- האישיות מתפתחת בשלבים מן הינקות ועד ההתבגרות; בטרום-ההתבגרות אהבת חבר קרוב מאותו מין מביאה את התיקוף הקונסנסואלי המלא הראשון ואת המעבר מאגוצנטריות למצב חברתי.
- עשר תסמונות התפתחותיות, כגון האדם השקוע בעצמו, הנגטיביסטי, מוכה השאפתנות, האסוציאלי והמתבגר הכרוני, מתארות דפוסים חוזרים של החיים הבין-אישיים ומנבאות את מהלך חייו של אדם טוב יותר מקטגוריות של מחלות.
- העיוות הפאראטקסי, שבו מצב הווה נחווה דרך דמויות מדומות מן העבר, עובר לאורך חיי היומיום, המצבים התחליפיים כגון המצבים האובססיביים והפרנואידיים, והמצבים הסכיזופרניים.
- הפאניקה היא קריסת כוחו של העצמי להחזיק חוויות בדיסוציאציה; המצב הסכיזופרני שעשוי לבוא אחריה הוא אפיזודה במהלך החיים, נבדל מדמנציה פרקוקס, ותוצאתו תלויה במצבו של האדם.
- הטיפול, השאוב מפרויד, ממאייר ומוייט, פועל דרך הריאיון: הוא מרחיב את מודעות המטופל למה שהחרדה הוציאה ממנה ומוביל לתובנה בעיוותים הפאראטקסיים, ובכללם אלה המושלכים על הפסיכיאטר.
- ההצגה של פטריק מולהי בספר פורשת את אופני החוויה הפרוטוטקסי, הפאראטקסי והסינטקסי כפי שסאליבן לימד אותם, והקדמתו של סאליבן מודה שההרצאות אינן מנסחות את חלקו של דינמיזם העצמי בהתעלמות הסלקטיבית.
מה הוא מראה
עיוות פאראטקסי נגזר מתוך העברה
סאליבן העמיד את המונח שלו במקום ההעברה של פרויד והרחיב אותו: העיוות הפאראטקסי צובע כל קשר, ולא רק את יחסו של המטופל לאנליטיקאי.