ספר
מאמרים מקובצים: דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה
Collected Papers: Through Paediatrics to Psycho-Analysis
'מאמרים מקובצים: דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה' הוא הקובץ הראשון של מאמרי דונלד ויניקוט. הוא ראה אור בלונדון בהוצאת טביסטוק ב-1958, ויצא שוב ב-1975 בשם 'דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה', עם מבוא מאת מסעוד חאן. הקובץ מכנס עשרים ושישה מאמרים שנכתבו בין 1931 ל-1956, ושמו משרטט את דרכו של ויניקוט עצמו: רופא בבית החולים לילדים פדינגטון גרין שהוכשר כפסיכואנליטיקאי, הוא הביא אל התאוריה הפסיכואנליטית את מה שראה באלפי מפגשים עם אמהות ותינוקות, והשיב את הפסיכואנליזה אל רפואת הילדים. המאמרים המוקדמים מופנים בעיקר לרופאים. הם טוענים שחלק ניכר ממה שרפואת הילדים טיפלה בו כמחלה גופנית – חוסר מנוחה שאובחן בטעות ככוריאה ראומטית, הפרעות תיאבון, תסמינים בעיניים – מבטא חרדה וקונפליקט רגשי, ושחרדה אצל ילד היא לעתים קרובות תקינה, ויש לשאת אותה ולא למהר לסלק אותה. במאמר 'התבוננות בתינוקות במצב קבוע' (1941) מתאר ויניקוט כיצד תינוקות היושבים על ברכי אמם מתמודדים עם מרית מבריקה המונחת בהישג ידם: ההיסוס שלפני האחיזה בה, הכנסתה לפה והמשחק בה, ולבסוף הפלתה. סטיות מן הרצף הזה חושפות את חרדותיו של התינוק, והמפגש עצמו יכול להיות טיפולי. מאמרים אחרים מתארים חיוניות מוקדמת של ילד כתיקון המכוון אל דיכאונה של האם ולא אל אשמתו שלו, ובוחנים מתי אפשר שהמשפחה תטפל במחלת הילד בבית. המאמרים המאוחרים, שרובם הוצגו בפני החברה הפסיכואנליטית הבריטית, פורשים את התאוריה שבזכותה ויניקוט ידוע. נקודת המוצא שלו היא עבודתה של מלאני קליין על ההגנה המאנית ועל העמדה הדיכאונית, שאותה הוא מנסח מחדש כהישג תקין של היכולת לדאגה, ובהדרגה הוא מציב את הסביבה – הסתגלותה של האם לתינוקה – במרכז ההתפתחות המוקדמת. 'התפתחות רגשית פרימיטיבית' (1945) מתאר את האינטגרציה, הפרסונליזציה וקליטת המציאות החיצונית כצומחות מתוך אי-אינטגרציה ראשונית. 'שנאה בהעברה הנגדית' (1947) טוען שהאנליטיקאי, כמו האם, צריך להיות מסוגל להכיר בשנאתו בלי לפעול על פיה. 'השכל ויחסו לפסיכה-סומה' (1949) רואה בפעילות-יתר של השכל תחליף לטיפול שכשל. 'אובייקטים מעבריים ותופעות מעבר' (1951) מציג את הקניין ה'לא-אני' הראשון ואת תחום הביניים של החוויה, שבין הסובייקטיבי לבין מה שנתפס באופן אובייקטיבי. המאמרים על רגרסיה (1954) טוענים שמטופלים שהטיפול בהם בראשית חייהם כשל עשויים להזדקק לרגרסיה לתלות בתוך מסגרת אנליטית אמינה, הבאה לייצג את אותו טיפול. בין המאמרים האחרונים בכרך נמצאים 'שקיעות אימהית ראשונית' (1956), על הזדהותה המוגברת של האם עם תינוקה הרך, ו'הנטייה האנטי-חברתית' (1956), הקורא גניבה והרסנות אצל ילדים שחוו דפריבציה כסימנים של תקווה.
רעיונות מרכזיים
- תלונות רבות שרפואת הילדים טיפלה בהן כגופניות, כמו חוסר מנוחה, הפרעות תיאבון ותסמינים בעיניים, מבטאות חרדה וקונפליקט רגשי; מידה של חרדה בילדות היא תקינה, ויש לשאת אותה ולא לסלק אותה.
- ב'מצב הקבוע', ההיסוס של התינוק לפני שהוא אוחז במרית, הכנסתה לפה והמשחק בה, והפלתה, חושפים את חרדותיו, וההתבוננות עצמה יכולה להיות טיפולית.
- בעקבות מלאני קליין מתאר ויניקוט את ההגנה המאנית כהכחשה של המציאות הפנימית באמצעות בריחה אל המציאות החיצונית ושליטה אומניפוטנטית, ומנסח מחדש את העמדה הדיכאונית כהישג תקין של היכולת לדאגה, התלוי בכך שהאם שורדת את התקפותיו של התינוק ומקבלת את התיקון שלו.
- ההתפתחות הרגשית המוקדמת נעה מאי-אינטגרציה ראשונית אל אינטגרציה, פרסונליזציה (שכינתה של הפסיכה בגוף) וקליטת המציאות החיצונית, והסתגלותה של האם מאפשרת לתינוק את האשליה שהוא יוצר את מה שהוא מוצא.
- גם האם וגם האנליטיקאי חשים שנאה מוצדקת ואובייקטיבית; ההכרה בה בלי לפעול על פיה הכרחית, במיוחד בטיפול במטופלים פסיכוטיים ואנטי-חברתיים.
- הלידה עשויה להיחוות כחדירה הקוטעת את רציפות הקיום של התינוק, ועקבות של טראומה מוקדמת כזו עשויים לחזור ולהיחוות באנליזה.
- כאשר הטיפול המוקדם כושל, השכל עלול להיעשות פעיל-יתר, לקחת על עצמו את תפקיד הטיפול ולהתבסס בנפרד מן הפסיכה-סומה.
- אובייקטים מעבריים ותופעות מעבר, החל בקניין ה'לא-אני' הראשון, שייכים לתחום ביניים של החוויה, שבין הסובייקטיבי לבין מה שנתפס באופן אובייקטיבי; אין לערער על הפרדוקס שלו, והוא עומד ביסוד המשחק, האמנות והדת.
- האם הטובה דיה מסתגלת תחילה כמעט לחלוטין לצרכיו של התינוק ואחר כך מכזיבה אותו בהדרגה, וכך מאפשרת התפכחות מן האשליה וקבלה של המציאות החיצונית.
- התוקפנות היא בתחילה חלק מן התנועתיות ומאהבה פרימיטיבית חסרת רחמים, הקודמת לדאגה; בהתמזגה עם הדחפים הארוטיים ובמפגש עם התנגדות היא מסייעת לתינוק לגלות עולם שאינו הוא עצמו.
- מטופלים שסביבתם המוקדמת ביותר כשלה עשויים לארגן עצמי כוזב המשמש כמטפל, ולהזדקק לרגרסיה לתלות בתוך מסגרת אנליטית אמינה; הרגרסיה נושאת אז את התקווה שהכישלון המקורי יתוקן.
- השקיעות האימהית הראשונית, רגישות מוגברת של האם בסוף ההיריון ובשבועות הראשונים, מאפשרת לה להיענות לצורכי תינוקה; והנטייה האנטי-חברתית נובעת מדפריבציה, אובדן של דבר טוב שהיה פעם, כך שגניבה והרסנות מבטאות תקווה להשיבו.
מה הוא מראה
- 1956
גלריה
עטיפת הספר Through Paediatrics to Psychoanalysis מאת דונלד ויניקוט, מהדורת כריכה רכה של Karnac Books, 1996