מאמר
נגד הלאקאניזם: ראיון עם אנדרה גרין
Against Lacanism: An Interview With André Green
שיחה ארוכה בין אנדרה גרין לסרג'יו בנבנוטו, שהוקלטה במשרדו של גרין בפריז במאי 1994 ופורסמה בתרגום לאנגלית ב-Journal of European Psychoanalysis (גיליון 2, 1995–1996; ונדפסה שוב בגיליון 24, 2007). גרין משחזר את יחסיו עם לאקאן: מפגישתם בבית החולים סנט-אן ב-1953, דרך השתתפותו בסמינר מ-1960, ועד הקרע ב-1967, שאותו הוא קושר למאמר ארוך שלו על הנרקיסיזם שלא הזכיר את לאקאן. לצד זאת הוא מספר כיצד גילה את הפסיכואנליזה הבריטית בקונגרס באדינבורו ב-1961. מול התנגדויותיו החוזרות של בנבנוטו הוא טוען שאי אפשר להפריד את התאוריה של לאקאן מן הפרקטיקה שלו: הפגישה הקצרה שנקטעת באופן שרירותי, ניצול המזוכיזם של המטופלים ופולחן המאסטר מעידים על התרחקות מן הניסיון הקליני אל לוגיקה של המסמן הטהור. הוא שואל גם מדוע כבש לאקאן את האינטלקטואלים הצרפתים, שלהם הציע פרויד ללא דחף, מיניות וילדות, ודן בדולטו, בדרידה, בריקר ובהתקבלותה של הפסיכואנליזה בקרב הפילוסופים.
רעיונות מרכזיים
- אי אפשר להפריד בין התאוריה של לאקאן לבין הפרקטיקה שלו. במשך שנים דחה גרין את הפרקטיקה והעריך את התאוריה; ב-1984 הגיע למסקנה שהשתיים כרוכות זו בזו, ושלאקאן נושא באחריות לתלמידיו, שכן האנליטיקאי, בשונה מן הפילוסוף, עוסק במטופלים ולא רק בטקסטים.
- לדעת גרין החידוש שהביא לאקאן לפסיכואנליזה הצרפתית היה נסיבתי: הוא שאב מן הסצנה האינטלקטואלית, מהגל ומוואלון ועד סוסיר, יאקובסון ולוי-שטראוס, ולא מבעיות קליניות. משדחו אותו הבלשנים פנה לאקאן בשנות השבעים לטופולוגיה וללוגיקה של המסמן הטהור, הרחק מן האפקט, מן הדחפים ומחודשי החיים הראשונים.
- הפגישה הקצרה היא הפעלה של כוח. לאקאן המשיג את החוק ואת שם-האב, אך בפגישה התנהג, לדברי גרין, כאם מתעללת יותר מאשר כאב המכונן חוק; ופגישות של דקות ספורות אינן מותירות זמן לדבר, בסתירה לבכורה שהעניק למסמן.
- לאקאן הבין את לקחו של פרויד על המזוכיזם הראשוני, אך ניצל אותו, בעוד שפרויד סירב לשחק את תפקיד התליין. מוסדות כמו ה-passe וכתב העת Scilicet, שבו רק לאקאן חתם על מאמריו, שמרו על המרחק בין המאסטר לבין תלמידיו האלמוניים.
- הפורשים המוקדמים מתנועתו של פרויד חלקו עליו בתאוריה אך שמרו על הסטינג האנליטי; לאקאן תקף את הסטינג עצמו. רבים שהתחנכו או עבדו לצדו, ובהם לפלאנש, פונטאליס, אנזיה, רוזולאטו, אולנייה ופרייה, עזבו אותו, לפי גרין משום שמצאו את הפרקטיקה שלו בלתי ניתנת להצדקה.
- בקונגרס באדינבורו ב-1961, שבו פגש את רוזנפלד, את סגל ואת ויניקוט, מצא גרין בפסיכואנליזה הבריטית קליניקה ההולמת קשיים ממשיים, ובמשך שנים היה קרוע בינה לבין לאקאן.
- הנוסחה שלפיה הלא-מודע בנוי כשפה החניפה למי שעוסקים במילים ועקפה את המיניות ואת הילדות. גרין מכנה את גרסתו של לאקאן כתיבה מחדש של פרויד במפתח נוצרי, וטוען שה'כתבים' העניקו לאינטלקטואלים אשמים פרויד פילוסופי ובלתי מזיק.
- בנבנוטו מעלה התנגדויות לאורך כל השיחה: שגרין הופך מחלוקת תאורטית למחלוקת מוסרית, שהתנהגות פסולה מצויה בכל אסכולה, ושאצל לאקאן התשוקה כרוכה בחוק. גרין משיב שהאנליטיקאי אחראי כלפי מטופליו, ולכן אין להתעלם מן ההתנהלות בפגישה כששופטים תורה.
- לדעת גרין פרויד לא הצליח במידה רבה לרכוש את הפילוסופים. הוא קורא את התאוריה של דרידה כקרובה לתהליך הראשוני של פרויד, משבח את ספרו של ריקר על פרויד, מטיל ספק באפשרות של פילוסופיה של הלא-מודע, ומקווה שיצירתו של פרויד, סדנה תמידית שיש להמשיך בה, תיכנס לאפיסטמולוגיה.
מה הוא מראה
- 1967
אנדרה גרין קרע עם ז׳אק לאקאן
לאחר כמה שנים בסמינר של לאקאן נפרד ממנו גרין ב-1967. גרין סיפר שהקרע בא בעקבות מאמר ארוך שלו על הנרקיסיזם שלא ציטט את לאקאן; תיאור מ-2012 קושר אותו לדחייתו את התזה של לאקאן שהלא-מודע בנוי כשפה.
ז׳אק לאקאן השפעה על אנדרה גרין
גרין השתתף בסמינר של לאקאן ברוב שנות השישים, והרצה בו ב-1965 וב-1967. לימים אמר שהיה שבוי בקסמה של המחשבה הלאקאניאנית, ובה בעת נמשך אל הפסיכואנליזה הקלינית הבריטית. התאריכים שונים בין המקורות: לדבריו 1960–1967, ולפי Carnet PSY 1961–1966.
אנדרה גרין במחלוקת עם ז׳אק לאקאן
גרין טען נגד לאקאן שאין לצמצם את הדחף ואת האפקט לשפה ולמסמן, ושעבודתו המאוחרת של לאקאן התרחקה מן הניסיון הקליני. הוא גם תקף את הנוהג הלאקאניאני של פגישות קצרות שהפסקתן שרירותית.
דונלד ויניקוט השפעה על אנדרה גרין
ויניקוט עיצב את חשיבתו של גרין על מצבי הגבול, על הטכניקה האנליטית ועל המרחב המעברי. המקורות חלוקים בשאלה מתי נפגשו לראשונה: לפי הביוגרפיה ב-Carnet PSY ב-1957, ולפי זיכרונו של גרין עצמו בקונגרס באדינבורו ב-1961.
אנדרה גרין עיבוד מחדש של נרקיסיזם
גרין כתב על הנרקיסיזם משנות השישים ואילך וקשר אותו לתאוריית הדחפים האחרונה של פרויד, וחילק אותו לנרקיסיזם של חיים המאחד את האני ולנרקיסיזם של מוות השואף לבטלו.