אישיות
סבינה שפילריין
פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית ילידת רוסיה. ב-1904 אושפזה בבית החולים בורגהלצלי בציריך, שם טיפל בה קרל גוסטב יונג; אחר כך למדה רפואה, כתבה בהנחייתו של אויגן בלוילר את אחת הדיסרטציות הפסיכואנליטיות הראשונות, על מקרה של סכיזופרניה (1911), והצטרפה לאגודה הפסיכואנליטית של וינה. במאמרה ״הרס כגורם התהוות״ (1912) טענה שבדחף המיני יש רכיב הרסני לצד רכיב יוצר, ופרויד הכיר בכך שהקדימה חלק מתאוריית דחף המוות שלו. לאחר שנים בברלין, בלוזאן ובז׳נבה, שם הייתה האנליטיקאית של ז׳אן פיאז׳ה, חזרה ב-1923 לרוסיה הסובייטית, וב-1942 נרצחה עם שתי בנותיה ברוסטוב על הדון בידי יחידה של האיינזצגרופן הגרמניים.
רעיונות
- 1912 הצגת הרס כגורם התהוות
שפילריין הציגה את התזה במאמרה ״הרס כגורם התהוות״ (1912), ומסקנתה הייתה שדחף הרבייה מורכב, גם מבחינה פסיכולוגית, משני רכיבים מנוגדים, ושההתהוות היא תוצאה של ההרס.
השפעה
שושלת
- 1904 באנליזה אצל קרל גוסטב יונג
שפילריין הגיעה ליונג כמטופלת לאחר שאושפזה במרפאת בורגהלצלי בציריך ב-1904; הוא טיפל בה שם, ומאוחר יותר היא הייתה לתלמידתו ולעמיתתו.
- 1911 בהדרכת אויגן בלוילר
בלוילר, מנהל בורגהלצלי, הנחה יחד עם יונג את עבודת הדוקטור ברפואה של שפילריין על מקרה של סכיזופרניה, שראתה אור ב-1911.
- 1921 אנליזה של ז'אן פיאז'ה
שפילריין פגשה את פיאז׳ה במכון ז׳אן-ז׳אק רוסו בז׳נבה בסתיו 1921, והייתה האנליטיקאית שלו במשך שמונה חודשים.
מחלוקת
- 1912 במחלוקת עם קרל גוסטב יונג
במאמר ״הרס כגורם התהוות״ מציינת שפילריין שיונג מעמיד את דימויי המוות בניגוד לדימויים המיניים ולא בהתאמה עמם, ואילו התזה שלה ממקמת את ההרס בתוך הדחף המיני עצמו.
קרבה
- 1920 השפעה על זיגמונד פרויד
בהערת שוליים ל״מעבר לעקרון העונג״ (1920) כתב פרויד ששפילריין הקדימה חלק ניכר מן הספקולציה שלו על דחפי המוות במאמרה משנת 1912, שבו כינתה את הרכיב הסדיסטי של הדחף המיני ״הרסני״, אף שלדבריו המאמר לא היה ברור לו לגמרי.
חיבורים
- 1911
התוכן הפסיכולוגי במקרה של חולה בסכיזופרניה
עבודת הדוקטור של שפילריין מנתחת את דבריה של מטופלת בשיטיון פרנואידי, אישה נבונה ומשכילה שדיבורה השופע תועד כמעט מילה במילה, כדי שהקוראים יוכלו לבחון את פרשנויותיה, שרבות מהן אושרו בידי המטופלת עצמה. שפילריין מתייחסת לדיבור הנראה מפורק כאל שפה שיש לתרגם ״לשפתנו״, וקוראת את תיק המחלה רק לקראת הסוף כדי לא להיות מושפעת ממנו; היא מראה שהדיבור מאורגן בסמלים: הדת מסמלת את המיניות, מילים כמו ״סיסטיני״ ו״לקתלן״ נושאות משמעויות מיניות בזכות צלילן ואסוציאציות שהן מעוררות, האדמה מסמלת אישה, ורעיונות מבוטאים שוב ושוב באמצעות היפכם. פנטזיות על בני אדם העשויים מעפר, מאפר או מאבן מועמדות לצד סיפורי הבריאה של המיתוס, וחווייתה של המטופלת, שחשה את תסביכיה כישויות עצמאיות, משמשת תמיכה בתאוריית העצמאות של התסביכים. ב״תמורות וסמלים של הליבידו״, שראה אור באותו כרך, ציטט יונג את המחקר בשל הקשרים שהראה בין תצורות מיתולוגיות לתצורות פתולוגיות, והדגיש שהיא מצאה את הסמליות שלו באופן עצמאי, בלי תלות בו.
- 1912
קובץ תצפיות על עולמם הפנימי של ילדים, מתוך זכרונות ילדותה של שפילריין עצמה ומתוך שני ילדים, אוטו וואלי. את חרדת ילדותה, שהחלה במראה של שני חתלתולים שחורים זמן קצר אחרי שאביה הזהיר שהגורל יעניש אותה, היא מייחסת לא לסוגסטיה אלא למשאלתה הבוערת לברוא אדם חי כמו האל ולתפיסת הילד הנכסף כמחלה מסוכנת; אותו מקרה מראה כיצד העניין המדעי צומח מתוך הסקרנות המינית. אוטו, הקשור ברוך לאמו, פחד שיתקפו אותו מאחור וחלם על אישה זקנה; פליטת הפה של וואלי, שביקש מאמו לקרוא לו ״אבא״, מגלה יריבות עם אביו, ושפילריין מזהירה את האנליטיקאים שלא לתקן את דברי המטופל לפי שיקול דעתם. שלושת הילדים עסוקים באינטנסיביות בשאלות מיניות ושותפים לפחד מפני חטיפה; כמו החלום וכמו העמים הקדומים, הילד אינו מכיר ״או זה או זה״. בעקבות פרויד היא קובעת שהעונג הופך לחרדה בעקבות ההדחקה וגורם מזרז, ושההבדל בין המיני לבין הא-מיני הוא כמותי בלבד. הערות הסיום על שעונים ועל צעצועים, שהילדים הורסים ובונים מחדש, ועל פנטזיית שעון החול של מטופלת בוגרת מציגות פנטזיות מוות שהן בה בעת פנטזיות לידה.
- 1912
מאמרה הידוע ביותר של שפילריין יוצא משאלה שאנליטיקאים קודמים, ובהם שטקל, גרוס, פרויד ובלוילר, נגעו בה: מדוע דחף הרבייה, החזק שבדחפים, מביא עמו חרדה וגועל לצד העונג? בחלק הראשון, בהסתמך על הביולוגיה ועל הפסיכולוגיה של היחיד, היא טוענת שהרבייה מחייבת את התפרקות היחיד: הדחף לשימור המין מתבטא בנפש בהתמוססות שבה ה״אני״ הופך ל״אנחנו״, ולכן הוא פועל נגד דחף שימור העצמי. דחף הרבייה תובע מן היחיד הרס, והדחף ההרסני הטמון בו מתעצם כשאינו בא על סיפוקו; את ההרס אפשר לבצע באופן סמלי כדי לא להיהרס במציאות, ואת ההרס העצמי אפשר להמיר בהרס של קורבן. החלק השני מביא דוגמאות מן המיתולוגיה כדי להראות שההתהוות נובעת מן ההרס, והמאמר מסיק שדחף הרבייה מורכב, גם מבחינה פסיכולוגית, משני רכיבים מנוגדים, והוא דחף של הרס לא פחות משהוא דחף של התהוות. שפילריין מציינת שיונג מעמיד את דימויי המוות בניגוד לדימויים המיניים, ואילו היא ממקמת את ההרס בתוך המיניות עצמה. ב״מעבר לעקרון העונג״ (1920) הכיר פרויד בכך שהקדימה חלק מן הספקולציה שלו על דחפי המוות.
- 1922
היווצרותן של מילות הילד ״פאפא״ ו״מאמא״: כמה הרהורים על שלבים שונים בהתפתחות הלשון
במאמר, שנכתב בז׳נבה, מעמידה שפילריין את הספרות הפסיכולוגית על שלבי התפתחות הדיבור, מקוסמאול וגוצמן ועד שטרן וסאלי, מול הסבר פסיכואנליטי של המילים הראשונות. גוצמן הסביר את הדמיון בין המילים לאב ולאם בשפות רבות בכך שהשפתיים וקצה הלשון כבר הוכנו להגייה על ידי היניקה; שפילריין גוזרת את ה״מֶה-מֶה״ (mö-mö) של התינוק מן היניקה עצמה. התינוק שהושכב אחרי האכילה אינו מצליח לעצור מיד את הדחף שנדרש לו ליניקה, והתנועות הנמשכות, המשחזרות את תחושות ההאכלה, מאפשרות לו לחוות מחדש את העונג שביניקה. אין צורך להניח כאן הגשמת משאלה הזייתית מכוונת: במקור המילה לא ציינה פעולה אלא הייתה הפעולה עצמה. יומנה על בתה בת עשרה החודשים, שאמרה ״פאפא״ כשהייתה מרוצה ו״מאמא״ כשהייתה אומללה או רצתה דבר מה, ותצפיות דומות שמביאים שטרן ואחרים ושאישרו אימהות אחדות והרמינה הוג-הלמות, מובילים אותה לייחס את שתי המילים לשלבים שונים של היניקה: ״מֶה״ משחזרת בנאמנות הרבה ביותר את היניקה, כשהפה אוחז בפטמה עם התגברות הרעב, ואילו ״פֶּה-פֶּה״ או ״בֶּה-בֶּה״ שייכות לתינוק השבע המשחק בשד, מרפה ממנו ותופס אותו שוב.
הערות שוליים
- הרס כגורם התהוות1912מקור לקשר
- מעבר לעקרון העונג1920מקור לקשר
- שיטה מסוכנת מכולן: סיפורם של יונג, פרויד וסבינה שפילריין1993מקור לקשר
- סבינה שפילריין וז׳אן פיאז׳ה: היסטוריה שיש לשחזר2025מקור לקשר