רונלד פיירברן

פיירברן נולד באדינבורו ב־11 באוגוסט 1889, בנם היחיד של תומאס פיירברן, מודד מוסמך שכיהן כנשיא האגודה האדריכלית של אדינבורו, ושל ססיליה ליף. ג׳ניפר ג׳ונס, במילון הבינלאומי לפסיכואנליזה, מתארת בית ממעמד הביניים שנהגו בו ערכים פרוטסטנטיים נוקשים ושהייתה בו מסורת אקדמית סקוטית חזקה. הוא התחנך בבית הספר מרצ׳יסטון קאסל ובאוניברסיטת אדינבורו. שם למד פילוסופיה, ובמשך שלוש שנים גם תאולוגיה ויוונית הלנית, וב־1911 סיים בתואר מוסמך (MA). אותו מילון מציין לימודים נוספים בקיל, בשטרסבורג ובמנצ׳סטר.

במלחמת העולם הראשונה שירת בחיל ההנדסה המלכותי במערכה בארץ ישראל, ולאחר מכן בארטילריית חיל המצב המלכותית. ספריית אוניברסיטת אדינבורו מציינת שביקר בבית החולים קרייגלוקהרט, שבו טיפל ו. ה. ר. ריברס בחיילים הלומי קרב, ושהחוויות האלה הן שהביאו אותו, ככל הנראה, להחלטה להיות פסיכואנליטיקאי. לאחר המלחמה למד רפואה באדינבורו. האוניברסיטה מציינת את 1929 כשנה שבה קיבל את תואר הדוקטור לרפואה (MD); המילון הבינלאומי לפסיכואנליזה מציין את 1927.

פיירברן מעולם לא עבר הכשרה פסיכואנליטית פורמלית. כסטודנט לרפואה היה באנליזה אצל א. ה. קונל, פסיכיאטר מאדינבורו, וב־1925 החל לקבל מטופלים לאנליזה. ב־1926 נישא למרי מור-גורדון.

מ־1927 עד 1935 הרצה פיירברן בפסיכולוגיה באוניברסיטת אדינבורו, ותחום התמחותו היה גיל ההתבגרות. הוא עבד גם במרפאה לילדים ולבני נוער, שבה טיפל בילדים עבריינים ובילדים שעברו התעללות מינית. ספריית אוניברסיטת אדינבורו מתארת אותו כרופא וכפסיכולוג רפואי בבתי החולים של אדינבורו, שהרצה על פסיכולוגיה ועל פילוסופיה לפני שעבר לעסוק במשרה מלאה בפרקטיקה פרטית כאנליטיקאי. ב־1931 נבחר לעמית החברה המלכותית של אדינבורו.

מאמריו משכו את תשומת לבם של ארנסט ג׳ונס ושל אדוארד גלובר, שהכניסו אותו אל החברה הפסיכואנליטית הבריטית. ב־1931 נבחר לחבר שותף על סמך מאמר, וב־1939 לחבר מן המניין; המילון הבינלאומי לפסיכואנליזה מציין את 1938. במלחמת העולם השנייה עבד בשירות הרפואה לשעת חירום, ומ־1941 עד 1954 היה פסיכיאטר יועץ למשרד הגמלאות. עבודתו עם חיילים שהתמוטטו במהלך שירותם נכנסה למאמרו משנת 1943, הדחקתם ושיבתם של אובייקטים רעים².

פיירברן עבד באדינבורו לאורך כל הקריירה שלו ונשאר במרחק מן החברה בלונדון. לדעת ג׳ונס, המרחק הזה מן הסכסוכים שבחברה איפשר לו לפתח רעיונות מקוריים ועצמאיים, וההכרה בו באה לקראת סוף חייו. מאמריו העיקריים ראו אור בין 1940 ל־1946 ב־International Journal of Psycho-Analysis וב־British Journal of Medical Psychology. ב־1952 קובצו במחקרים פסיכואנליטיים על האישיות¹, שיצא לאור בלונדון בהוצאת Tavistock Publications יחד עם Routledge & Kegan Paul, וב־1954 בניו יורק בהוצאת Basic Books בשם An Object-Relations Theory of the Personality.

בין מי שהיו באנליזה אצלו היו הארי גאנטריפ, שהיה באנליזה אצלו מ־1949 ועד סוף שנות החמישים, והפסיכיאטר ג׳ון ד. סאתרלנד, שעבר אצלו אנליזה לימודית באדינבורו. סאתרלנד כתב לימים את הביוגרפיה של פיירברן, Fairbairn's Journey into the Interior (1989). אשתו הראשונה של פיירברן מתה ב־1952, וב־1959 נישא למריון פרנסס מקינטוש. הוא מת באדינבורו ב־31 בדצמבר 1964 ונקבר בבית הקברות דין לצד שתי נשותיו. הספרייה הלאומית של סקוטלנד שומרת את כתביו, את יומניו ואת התכתבויותיו, ובהם יומני פגישות ורישומים של התייעצויות. ספרייתו האישית, עמוסת ההערות שרשם בשוליים, השמורה בספריית אוניברסיטת אדינבורו, מראה שקרא את בני דורו קריאה צמודה וביקורתית. שני האוספים קוטלגו במימון קרן וולקם.

הניסוח השיטתי הראשון של השקפותיו של פיירברן היה פסיכופתולוגיה מתוקנת של הפסיכוזות והפסיכונוירוזות³ (1941). שם טען שסכמת השלבים הליבידינליים של אברהם, שהייתה אז המסגרת המקובלת של הפסיכופתולוגיה הפסיכואנליטית, טעתה כשראתה באמצעים מטרות. האזורים הארוגניים הם ערוצים שדרכם הליבידו מגיע אל האובייקטים שלו, ולא המקור של מטרותיו. היחס לאובייקט הוא שקובע את העמדה הליבידינלית, ולא להפך. את העמדות האוראלית והגניטלית שימר כערוצים הטבעיים של היחס האינפנטילי ושל היחס הבוגר. את השלבים האנאלי והפאלי ראה כתוצרים מלאכותיים, טכניקות להתמודדות עם אובייקטים ולא שלבי התפתחות. בכרך המקובץ ניסח את אותה נקודה כשכינה את ההנאה תמרור המצביע על האובייקט ולא המטרה (מחקרים פסיכואנליטיים על האישיות¹).

במקום השלבים הליבידינליים תיאר התפתחות המוגדרת לפי טיב התלות באובייקט. התלות האינפנטילית נשענת על הזדהות ראשונית עם אובייקט שעדיין אינו מובחן מן העצמי, ועל עמדה של לקיחה ושל אינקורפורציה. התלות הבוגרת היא יחס של נתינה, ולא רק של לקיחה, עם אובייקט המוכר כנפרד. ביניהן מצוי שלב מעברי. פיירברן דיבר על תלות בוגרת ולא על עצמאות, שכן חיים ללא צורך באובייקטים אינם אפשריים. השלב המעברי הוא קונפליקט בין השאיפה להשאיר מאחור את התלות האינפנטילית לבין השאיפה להיאחז בה, בין הפחד מפני פרידה לבין הפחד מפני היבלעות. בשלב זה האובייקט מתחלק לאובייקט מקובל ולאובייקט דחוי. לפי תפיסה זו, המצבים האובססיבי, הפרנואידי, ההיסטרי והפובי אינם קיבעונות בשלבים ליבידינליים אלא ארבע טכניקות של השלב המעברי. הם נבדלים זה מזה בשאלה אם כל אחד משני האובייקטים מטופל כפנימי או כחיצוני, והם משמשים הגנות מפני המצבים הסכיזואידיים והדפרסיביים העמוקים יותר (פסיכופתולוגיה מתוקנת³).

במאמר מ־1941 ייחס פיירברן את המצבים הסכיזואידיים לשלב האוראלי המוקדם, שלב היניקה, ואת המצבים הדפרסיביים לשלב המאוחר, שלב הנשיכה. בעייתו של האדם הסכיזואידי היא כיצד לאהוב בלי להרוס את האובייקט באהבה; בעייתו של האדם הדפרסיבי היא כיצד לאהוב בלי להרוס אותו בשנאה. הוא גרס שהעמדה הסכיזואידית יסודית יותר מהעמדה הדפרסיבית שקליין העמידה במרכז, ושפיצול האגו הוא תופעה אוניברסלית (מחקרים פסיכואנליטיים על האישיות¹).

הדחקתם ושיבתם של אובייקטים רעים² (1943) העביר את התאוריה של ההדחקה אל הקרקע של יחסי האובייקט. בהסתמך על ילדים שעברו התעללות והזנחה ועל חיילים שסבלו מנוירוזות מלחמה, טען פיירברן שמה שמודחק הוא קודם כול אובייקטים רעים מופנמים, ולא דחפים או זיכרונות כואבים. הדחפים והזיכרונות מודחקים משום שהם כרוכים באובייקטים כאלה. ילד התלוי בהורים המזניחים אותו או מתעללים בו אינו יכול להרשות לעצמו לראות בהם רעים. הוא לוקח את רועם אל תוכו, וכך הופך את העולם החיצון לבטוח יותר במחיר של רדיפה מבפנים. בהגנה המוסרית הילד ממיר את הרוע הבלתי מותנה של האובייקטים שלו ברוע מותנה, מוסרי, של עצמו. הוא נעשה לאשם כדי שהוריו יוכלו להישאר טובים, ומאחר שהרוע הוא מוסרי, אפשר עקרונית לכפר עליו בהתנהגות טובה. פיירברן ניסח זאת כהעדפה להיות חוטא בעולם שאלוהים שולט בו על פני חיים בעולם שהשטן שולט בו. האני העליון, הבנוי מאובייקטים טובים מופנמים, הוא סוכנה של ההגנה הזאת. כך האשמה נעשית הגנה מפני האימה הפרימיטיבית יותר מפני האובייקטים הרעים, ופירוש במונחים של אשמה עלול לחפות על המצב העמוק יותר.

אותו מאמר ממקם את ההתנגדות העמוקה ביותר באנליזה בפחד מפני שחרור האובייקטים הרעים מן הלא-מודע, פחד שמתחזק בשל היקשרותו של המטופל אליהם. פיירברן השווה את שיבתם של האובייקטים הרעים לאחיזת השדים שתיארו דורות קודמים, ואת הפסיכותרפיסט ליורשו של מגרש השדים. הטיפול, לדעתו, חייב להביא לשחרור האובייקטים הרעים בתוך ההעברה, לאחר שהאנליטיקאי נעשה אובייקט טוב דיו כדי שהמטופל יעז להסתכן בכך. במונחים אלה קרא את נוירוזות המלחמה. החיילים שהתמוטטו התאפיינו בתלות אינפנטילית, חרדת הפרידה הייתה התסמין המרכזי שלהם, וסכנות המלחמה זירזו את ההתמוטטות בכך ששחררו אובייקטים רעים שהודחקו זמן רב קודם לכן.

המבנה האנדופסיכי הנבחן במונחים של יחסי אובייקט⁴ (1944) הפך את הטענות האלה למודל חדש של הנפש. פיירברן טען שהדחפים אינם אלא הצד הדינמי של מבני האגו, ואי אפשר לבחון אותם בנפרד מהם או מיחסי האובייקט שהם משרתים. לפיכך הסתמי מתמזג באגו, שהוא מקור של אנרגיה מלכתחילה ומכוון אל המציאות מרגע הלידה. עקרון העונג נעשה עיקרון משני, הנכנס לפעולה כשהיחסים עם האובייקטים נכשלים. מאחר שחלק אחד של האגו יכול להדחיק חלק אחר, ההדחקה מעידה על ריבוי של אגואים. פיירברן גרס שהתאוריה המבנית של פרויד, כמו העמדה הדפרסיבית של קליין, נבנתה על המלנכוליה. מול שתיהן העמיד את העמדה הסכיזואידית במרכז, וקרא לשוב אל ההיסטריה, שאת הדיסוציאציות שלה פירש כפיצולים של האגו.

את המודל גזר מחלום של מטופל, ובחלומות ראה לא הגשמות משאלה אלא מצבים מומחזים במציאות הפנימית. במה שכינה המצב האנדופסיכי הבסיסי, אגו מרכזי, מודע בחלקו, דוחה ומדחיק בתוקפנות שני אגואים משניים. האחד הוא אגו ליבידינלי הקשור לאובייקט נחוץ, שלימים כונה האובייקט המגרה. השני הוא חבלן פנימי הקשור לאובייקט דוחה. החבלן הפנימי תוקף בתורו את האגו הליבידינלי, הדחקה עקיפה שפיירברן זיהה עם אותו חלק של התהליך שפרויד תיאר. המצב נוצר בינקות מתוך תסכול מצד האם. התינוק מפנים את האובייקט שאינו מספק אותו כדי לשלוט בו, מפצל אותו לצד מפתה ולצד דוחה, ומדחיק את שניהם, יחד עם חלקי האגו הקשורים לכל אחד מהם. שנאה שתבוא לידי ביטוי גלוי תסכן את אובדן האובייקט הטוב, ואהבה שתבוטא כלפי אם דוחה תסכן השפלה ואובדן של העצמי. לכן הילד מפנה מרב של תוקפנות נגד מרב של צורך ליבידינלי (המבנה האנדופסיכי⁴).

מן המודל נובעים כמה תיקונים. פיצול האגו וההדחקה הם תהליך אחד, המונע בידי תוקפנות. היקשרותו של האגו הליבידינלי לאובייקט המודחק שלו היא התנגדות בפני עצמה, והיא מסייעת להסביר את התגובה הטיפולית השלילית. המצב האדיפלי הוא תוצר סופי פנימי ולא סיבה ראשונית, ושני האובייקטים הפנימיים הם ביסודם דמויות של האם. פיירברן ייחס את הפרדתו של פרויד בין אנרגיה למבנה לפיזיקה של הלמהולץ. במקומה הציע פסיכולוגיה של מבנה דינמי: חמישה מבנים ושתי צורות של אנרגיה, ליבידו ותוקפנות. מאוחר יותר שינה את שמו של החבלן הפנימי לאגו האנטי-ליבידינלי. המאמרים המאוחרים בכרך המקובץ טוענים שהתוקפנות היא תגובה לתסכול של צרכים ליבידינליים ולא דחף עצמאי, כך שאין צורך להניח דחף מוות. מטרת הטיפול היא לשחרר את האובייקטים הרעים מן הלא-מודע ולצמצם את פיצול האגו, ובכך יכול המטופל להסתכן רק בתוך קשר עם האנליטיקאי כאובייקט טוב (מחקרים פסיכואנליטיים על האישיות¹).

פיירברן דחה את תפיסתו של פרויד את הליבידו כמחפש הנאה, והחליף את הסתמי, האני והאני העליון במבנה משלו, ועם זאת נשאר בתוך הפסיכואנליזה. במאמר מ־1944 ציטט את הערתו של פרויד עצמו שהאהבה מחפשת אובייקטים. את השלבים הליבידינליים של אברהם ראה כמסגרת שתאוריית התלות שלו נועדה להחליף (פסיכופתולוגיה מתוקנת³).

יחסו לקליין היה דו-כיווני. במאמר מ־1941 בנה על רעיונותיה בדבר אובייקטים פנימיים ובדבר העמדה הדפרסיבית, ועם זאת התרחק מהסתמכותה על הדחפים. בהערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים⁵ (1946) דנה קליין בהרחבה בעבודתו על מצבים סכיזואידיים. היא הוסיפה לשם העמדה הפרנואידית שלה את המונח שלו, סכיזואידי, ומ־1952 כינתה אותה העמדה הפרנואידית-סכיזואידית. היא הסכימה איתו בדבר חשיבותן של התופעות הסכיזואידיות ושל יחסי האובייקט המוקדמים ביותר. עם זאת דחתה את התיקון שערך בתורת הדחפים, והתנגדה לכך שהזניח את החרדה, את התוקפנות ואת דחף המוות.

הארי גאנטריפ, שהיה באנליזה אצל פיירברן מ־1949, נעשה למפרש ולממשיך המרכזי של תאורייתו. מאוחר יותר פנה גאנטריפ אל דונלד ויניקוט בלונדון לאנליזה לסירוגין בין 1962 ל־1968, וכתב תיאור של שתי האנליזות. ג׳ון ד. סאתרלנד, אחר ממי שהיו באנליזה אצלו, כתב את הביוגרפיה משנת 1989. ב־1994 ערכו דייוויד א. שארף ואלינור פיירברן בירטלס את מאמריו שלא קובצו, בכרך From Instinct to Self.

אוניברסיטת אדינבורו מתארת את פיירברן כמי שבנה את התאוריה של קבוצת האמצע של האנליטיקאים הבריטים, המכונה כיום הקבוצה העצמאית, שעניינה היה היחסים בין בני אדם ולא הדחפים שבתוכם. ספריית אוניברסיטת אדינבורו מציינת שבניגוד לפרויד, הוא העמיד את בעיות הפסיכיאטריה של הילד בהקשר של המשפחה ושל יחסים חברתיים אחרים. היא מציינת גם שמחקרים חדשים ממקמים אותו במסורת סקוטית מובחנת של מחשבה על העצמי, לצד הפילוסוף ג׳ון מקמרי והפסיכיאטר איאן סאטי. ג׳ונס מכנה אותו "אחד המייסדים החשובים ביותר של תאוריית יחסי האובייקט". היא מתארת את השפעתו כהולכת וגוברת, בבריטניה ומחוצה לה, על הקבוצה העצמאית הבריטית, על תאורטיקני ההיקשרות, על פסיכולוגי העצמי ועל התאורטיקנים האינטרסובייקטיביים.

בתאוריית יחסי אובייקט ופסיכואנליזה קלינית⁶ (1976) מיקם קרנברג את המודל שלו בין תאוריות יחסי האובייקט של קליין, של פיירברן, של אדית ג׳ייקובסון ושל מרגרט מאהלר. קרנברג נשען על תפיסתו של פיירברן את הנפש כעשויה מיחסים מופנמים, המפוצלים ליחידות נפרדות של אגו ואובייקט. ביחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית⁷ (1983) מיינו גרינברג ומיטשל את התאוריות הפסיכואנליטיות לפי המקום שהן נותנות ליחסים עם אחרים, במה שכינו מודל הדחף/מבנה והמודל ההתייחסותי/מבנה. הם ראו בפיירברן, יחד עם קליין, ויניקוט וגאנטריפ, חלופה רדיקלית לתאוריית הדחפים. בעבור מיטשל, הליבידו מחפש האובייקט של פיירברן היה אבן פינה של המודל ההתייחסותי של הפסיכואנליזה ההתייחסותית. בהתייחסותיות⁸ (2000) התחקה אחר המחשבה ההתייחסותית דרך הנס לוואלד, פיירברן וג׳ון בולבי, ובנה על רעיונו של פיירברן בדבר עצמי המורכב מתצורות פנימיות רבות של עצמי-אחר. בקריאות יצירתיות⁹ (2012) הקדיש אוגדן אחת מקריאותיו הצמודות במאמרים אנליטיים מכוננים לשאלה מדוע עדיין כדאי לקרוא את פיירברן.

סטיותיו של פיירברן מפרויד עוררו גם ביקורת. מלבד התנגדויותיה של קליין ליחסו לדחפים ולדחף המוות, תיאורים של הקריירה שלו מציינים שעמיתים ביקרו את המודל שלו משום שסתר עקרונות פרוידיאניים בסיסיים.

מאמריו של פיירברן מן השנים 1927 עד 1951 קובצו במחקרים פסיכואנליטיים על האישיות¹ (1952), שראה אור בארצות הברית בשם An Object-Relations Theory of the Personality (1954). בלב הכרך סדרת מאמרים: "גורמים סכיזואידיים באישיות" (1940); פסיכופתולוגיה מתוקנת של הפסיכוזות והפסיכונוירוזות³ (1941); הדחקתם ושיבתם של אובייקטים רעים (בהתייחסות מיוחדת ל"נוירוזות המלחמה")² (1943); המבנה האנדופסיכי הנבחן במונחים של יחסי אובייקט⁴ (1944); ו"יחסי אובייקט ומבנה דינמי" (1946). הכרך נחתם בסקירה תמציתית של התפתחות השקפותיו, שנכתבה ב־1951. מאמריו האחרים, הקליניים, התאורטיים והיישומיים, כונסו לאחר מותו בשני הכרכים של From Instinct to Self (1994), בעריכת דייוויד א. שארף ואלינור פיירברן בירטלס.