מרגרט מאהלר

מאהלר נולדה בשם מרגיט שנברגר ב־10 במאי 1897 בשופרון שבהונגריה. מאזה מתאר את בני משפחת שנברגר במילים "משפחה יהודית אמידה ואינטלקטואלית". היא הייתה קרובה לאביה, גוסטב, רופא כללי, ואילו יחסיה עם אמה, אוגניה, היו מרוחקים ורוויי קונפליקטים.

מאהלר נתקלה לראשונה בפסיכואנליזה כתלמידת בית ספר בבודפשט, דרך שאנדור פרנצי וחוגו. מאזה כותב שפרנצי "הרשים אותה מאוד". חברה מבית הספר, אליס בלינט, הכניסה אותה לחוג זה.

ב־1917 החלה ללמוד רפואה באוניברסיטת בודפשט. כעבור שנתיים עברה לגרמניה, שם למדה רפואת ילדים, וב־1922 סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה באוניברסיטת ינה. לאחר מכן השתקעה בווינה. אחרי מלחמת העולם הראשונה בחרה באזרחות אוסטרית, והדבר אפשר לה לעסוק שם ברפואה.

לפי תיאורו של מאזה, עניינה של מאהלר נטה אל הפסיכיאטריה והפסיכואנליזה כשהתרחקה ממה שהוא מכנה "פרקטיקה חסרת אמפתיה ועקרה של רפואת ילדים" במרפאה הווינאית שבה עבדה. היא פגשה את אוגוסט אייכהורן ואת קרל אברהם, והשתתפה בסמינר של אנה פרויד על אנליזת ילדים. ב־1926 הגישה מועמדות למכון הפסיכואנליטי של וינה.

האנליזה הדידקטית שלה הייתה רוויית קשיים. האנליטיקאית הראשונה, הלנה דויטש, הפסיקה את האנליזה לאחר כשנה והכריזה עליה כבלתי ניתנת לאנליזה. לאחר מכן עברה מאהלר אנליזה אצל אייכהורן, ואנליזה זו הביאה לקבלתה מחדש למכון. היא הסתיימה כשנוצר בין השניים קשר רומנטי. האנליזה השלישית שלה, אצל וילי הופר בשנים 1930 עד 1935, השלימה את הכשרתה הווינאית, ומאזה מכנה אותה "מוצלחת יותר". היא הוסמכה כאנליטיקאית ב־1933.

לפי האנציקלופדיה יודאיקה, בראשית שנות ה־30 ניהלה בווינה את המרפאה הראשונה להדרכת ילדים בעלת אוריינטציה פסיכואנליטית. ב־1936 נישאה לפאול מאהלר, כימאי.

עם התקרבות המלחמה עזבו בני הזוג מאהלר את אוסטריה, שהו זמן קצר בבריטניה וב־1938 השתקעו בניו יורק. עד 1939 כבר ניהלה מאהלר שם פרקטיקה פרטית והייתה חברה באגודה הפסיכואנליטית של ניו יורק; מאוחר יותר הייתה לאנליטיקאית מדריכה במכון של האגודה. האנציקלופדיה יודאיקה מתעדת את מינויה ב־1941 לעמיתה בפסיכיאטריה בקולג׳ לרופאים ומנתחים של אוניברסיטת קולומביה, ומאזה מזכיר משרות שמילאה במכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק.

בניו יורק עברה אנליזה נוספת אצל אדית ג׳ייקובסון. המילון הבין־לאומי לפסיכואנליזה מתארך את תחילתה ל־1945, ולקסיקון גרמני ל־1948. אמה של מאהלר נספתה במחנה ריכוז.

בשנות ה־50 הייתה מאהלר לפרופסור קליני לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטיין. שני המילונים מתארכים את המינוי, האחד ל־1950 והאחר ל־1955. היא גם עמדה בראש תוכנית ההכשרה באנליזת ילדים של המכון הפסיכואנליטי של פילדלפיה.

עם מנואל פורר ייסדה גן טיפולי, שבו טופלו ילדים פסיכוטיים יחד עם אימהותיהם. בסוף שנות ה־50 הייתה למנהלת המחקר במרכז הילדים מאסטרס בניו יורק. שם ערכה מחקרים מקבילים של ילדים פסיכוטיים ושל ילדים נורמליים עם אימהותיהם.

מ־1959 עבדה עמה אני ברגמן על מחקר התצפית באימהות ובתינוקות במרכז. מאהלר הייתה האנליטיקאית המדריכה של ברגמן, וברגמן הייתה לשותפתה העיקרית למחקר.

ב־1970 הוקמה בווינווד שבפנסילבניה קרן הנושאת את שמה של מאהלר, לקידום חקר ההתפתחות הרגשית של ילדים, ובפרט חקר הספרציה-אינדיבידואציה. מאהלר נפטרה בניו יורק ב־2 באוקטובר 1985. הספר זיכרונותיה של מרגרט ס. מאהלר², שנערך מתוך ראיונות בידי פול סטפנסקי, ראה אור ב־1988.

מאמריה הראשונים של מאהלר, בסוף שנות ה־40, עסקו בטיקים. במאמרה על פסיכוזה בילדות וסכיזופרניה: פסיכוזות ינקותיות אוטיסטיות וסימביוטיות³ (1952) הציגה צורה סימביוטית של פסיכוזת ילדות, הנבדלת מן הצורה האוטיסטית.

הילד האוטיסטי נראה כמי שמעולם לא קלט את האם כנוכחות חיה. הילד הסימביוטי, לעומתו, נאחז באמונה הזויה שהוא מאוחה עמה. קריסתו של הילד הסימביוטי מתרחשת לרוב בין השנה השנייה לשנה הרביעית, כשההתפתחות מעמתת אותו עם נפרדותו, והיא מביאה עמה בהלה, אובדן מיומנויות שכבר נרכשו וטשטוש של גבולות העצמי. מאזה מציין שמאהלר דחתה את התפיסה, הרווחת אז, שאוטיזם נגרם מטיפול אימהי לקוי.

הספר על הסימביוזה האנושית ותהפוכות האינדיבידואציה⁴ (1968), שנכתב בשיתוף עם פורר, איגד עבודה זו לכדי תאוריה אחת של ההתפתחות המוקדמת ושל כשליה. ההתפתחות התקינה מתקדמת משלב אוטיסטי נורמלי, דרך שלב סימביוטי שבו התינוק והאם יוצרים אחדות דואלית, אל הספרציה-אינדיבידואציה.

פסיכוזה ינקותית היא סטייה מן המסלול של רצף זה: הילד אינו מסוגל להשתמש באם כשותפה סימביוטית, או שאינו מסוגל לצאת מן הסימביוזה אל עבר עצמי נפרד. לפי סיכומה של האנציקלופדיה יודאיקה, הספר ממקם את ליבת ההפרעה בתחום של "אינדיבידואציה פגומה או חסרה". מאהלר תיארה את הפסיכוזה הסימביוטית כקיבעון בשלב הסימביוטי או כנסיגה אליו.

הספר מתאר גם את הטיפול התלת־צדדי שפיתחו מאהלר ופורר, שבו האם משתתפת במפגשי הילד עם המטפל. הוא מציב את התאוריה הפסיכואנליטית לצד מחקר התפתחותי שאינו אנליטי, כמו זה של פיאז׳ה ושל ורנר.

בשנות ה־60 עברה מאהלר מילדים פסיכוטיים לילדים נורמליים, וחקרה את האינטראקציה בין אימהות רגילות לתינוקותיהן. את התאוריה שצמחה מכך הציגה במאמרים מסוף שנות ה־50 ומשנות ה־60, ובהם מחשבות על התפתחות ואינדיבידואציה⁵ (1963), ובאופן מלא בספר "הלידה הפסיכולוגית של התינוק האנושי". ספר זה פותח בטענה, שמאזה מצטט, כי "הלידה הביולוגית של התינוק האנושי והלידה הפסיכולוגית של היחיד" אינן חופפות בזמן.

בשימוש של מאהלר, ספרציה היא מודעותו הגוברת של הילד לכך שהוא נפרד מן האם. אינדיבידואציה היא צמיחתן של יכולות, כמו הליכה, דיבור וזיכרון, שבאמצעותן הילד מקבל אופי משלו. התהליך נמשך מן החודש הרביעי או החמישי בערך אל תוך השנה השלישית ומעבר לה.

קודמים לו שני שלבים. בשבועות הראשונים לחיים, בשלב האוטיסטי הנורמלי, התינוק מופנה אל תחושות גופו שלו ולא אל העולם החיצון. הספר מתאר שלב זה במילים "מערכת מונאדית סגורה, המסתפקת בעצמה בהגשמת המשאלה ההזייתית שלה", ומאהלר המשיגה אותו במונחי הנרקיסיזם הראשוני של פרויד.

מן החודש השני בערך, בשלב הסימביוטי, התינוק מתנהג כאילו הוא והאם יוצרים "אחדות דואלית בתוך גבול משותף אחד". את רעיון האחדות הדואלית של אם וילד חבה מאהלר למיכאל ולאליס בלינט ולתרזה בנדק, והיא פיתחה אותו במושג הסימביוזה שלה; משום כך נמנה מיכאל בלינט עם מי שהשפיעו עליה.

תת-השלב הראשון, הדיפרנציאציה, מתחיל בגיל חמישה חודשים בערך. מאהלר תיארה אותו כבקיעתו של התינוק מן המסלול הסימביוטי. התינוק חוקר את פני האם ואת גופה ומשווה אותה לאחרים, כך שזרים מתחילים להיתפס כזרים.

בתת-שלב התרגול, מגיל עשרה או שנים־עשר חודשים בערך ועד שישה־עשר או שמונה־עשר חודשים, הזחילה ואחריה ההליכה מאפשרות לילד להתרחק מן האם ולשוב אליה לשם תדלוק רגשי. מאהלר כינתה את יחסו של הילד לעולם בתקופה זו רומן אהבים עם העולם.

בתת-שלב ההתקרבות המחודשת, מגיל שישה־עשר או שמונה־עשר חודשים בערך ועד שנתיים או מעט יותר, הפעוט כבר מודע לכך שהוא נפרד וקטן. הוא שב ופונה אל האם ורוצה לחלוק עמה כל תגלית, ובה בעת מתעקש על האוטונומיה שלו. הקונפליקט בין קרבה לעצמאות עלול להגיע לשיאו במשבר התקרבות מחודשת, של היצמדות ודחייה לסירוגין. מאהלר הקדישה לתת-שלב זה מאמר נפרד, תת-שלב ההתקרבות המחודשת בתהליך ההיפרדות-אינדיבידואציה⁶ (1972). היא סברה שהאופן שבו מתמודדים עם המשבר ופותרים אותו מעצב את מצבי הרוח המאוחרים יותר, ושכישלון בשלב זה עלול להותיר את הפיצול בין דימויים טובים ורעים של העצמי ושל האחר, המצוי אצל מטופלים גבוליים.

תת-השלב הרביעי פתוח בסופו. מטרתו היא קביעות אובייקט רגשית, כלומר דימוי פנימי יציב של האם העומד בפני תסכול והיעדרות, יחד עם אינדיבידואליות מגובשת. את המונח שאלה מאהלר מהיינץ הרטמן, שטבע אותו.

הסכמה של מאהלר אומצה בעיקר בחקר הפרעות אישיות קשות. בקרן מנינגר ביסס אוטו קרנברג את עבודתו על תיאורה של הספרציה-אינדיבידואציה, והשתמש בשלביה כדי לאתר את נקודות הקיבעון של הפתולוגיה הגבולית והנרקיסיסטית. בספרו תאוריית יחסי אובייקט ופסיכואנליזה קלינית⁷ (1976) שילב את תאוריות יחסי האובייקט הבריטיות של קליין ופיירברן עם פסיכולוגיית האגו האמריקנית של ג׳ייקובסון ומאהלר.

המודל של קרנברג ממקם את הפסיכוזה, את הפתולוגיה הגבולית ואת הנוירוזה בנקודות עוקבות על קו התפתחותי. פסיכוזה היא כישלון בהבחנה בין העצמי לאובייקט; פתולוגיה גבולית היא כישלון בשילוב הדימויים הטובים והרעים. פרד פיין ואני ברגמן, שותפיה לכתיבה, סייעו להעמיד את התאוריה על בסיס שיטתי מתוך נתוני התצפית והמשיכו לפתח אותה.

השלב האוטיסטי הנורמלי עורר את ההתנגדויות החריפות ביותר. מחקר התינוקות משנות ה־70 ואילך, ובכללו מחקריו של דניאל סטרן, מצא שהיילודים קשובים לסביבתם הרבה יותר משתיאורה של מאהלר הניח. כותבים מאוחרים יותר, ולפי כמה מקורות גם מאהלר עצמה, זנחו את הרעיון.

מאזה מסכם את ההתקבלות: מחקרים חדשים מדגישים את יכולותיו המולדות של התינוק, ואף על פי כן התאוריה "נותרה אבן בוחן רבת השפעה." ב־1971 ראה אור ספר יובל לכבודה בעריכת מקדוויט ועמיתיו, וקרמר ואחטאר השוו את עבודתה לזו של קוהוט בספר "מאהלר וקוהוט" (1994).

בין מאמריה העיקריים של מאהלר על פסיכוזה בילדות נמנה "על פסיכוזה בילדות וסכיזופרניה: פסיכוזות ינקותיות אוטיסטיות וסימביוטיות", שהתפרסם בכתב העת The Psychoanalytic Study of the Child (1952). ספרה עם מנואל פורר הוא "על הסימביוזה האנושית ותהפוכות האינדיבידואציה", כרך 1, "פסיכוזה ינקותית" (1968).

בין מאמריה על ההתפתחות התקינה נמנים "מחשבות על התפתחות ואינדיבידואציה" (1963), בכתב העת The Psychoanalytic Study of the Child, וכן "תת-שלב ההתקרבות המחודשת בתהליך ההיפרדות-אינדיבידואציה" (1972), בכתב העת The Psychoanalytic Quarterly. הספר "הלידה הפסיכולוגית של התינוק האנושי: סימביוזה ואינדיבידואציה" (1975), שנכתב עם פיין ועם ברגמן, הוא הניסוח הבשל של התאוריה.

מאמריה הנבחרים כונסו בשני כרכים: "פסיכוזה ינקותית ותרומות מוקדמות" וכן "ספרציה-אינדיבידואציה". זיכרונותיה, בעריכת פול סטפנסקי, ראו אור ב־1988.