קארן הורני (1885–1952), שנולדה בשם קארן דניאלסן בסמוך להמבורג, הייתה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית גרמנייה. היא הוכשרה בברלין ופעלה בארצות הברית מ־1932. במאמרים שכתבה בשנות ה־20 ערערה על תיאור ההתפתחות הנשית של זיגמונד פרויד. היא טענה שקנאת הפין אינה ראשונית ואינה מכרעת אצל נשים, ושההשקפות הפסיכואנליטיות על הנשיות משקפות נקודת מבט גברית. עוד גרסה שקנאתם של גברים באימהות עמוקה לא פחות מקנאתה של הילדה בפין.
באמריקה בנתה תיאוריה כללית של הנוירוזה, שבה התרבות ויחסי אנוש משובשים תפסו את מקומו של הדחף. מושגיה העיקריים היו החרדה הבסיסית של הילד, הנטיות הנוירוטיות שבאמצעותן אנשים מבקשים מפניה ביטחון, והקונפליקט בין תנועה אל האנשים, נגדם והרחק מהם. ספרה האחרון הוסיף את הדימוי האידיאלי, את החיפוש אחר תהילה ואת עריצות ה״צריך״, כוחות המנכרים את האדם מהעצמי הממשי שלו.
ביקורתה על תורת הדחפים של פרויד בדרכים חדשות בפסיכואנליזה1 עלתה לה במעמדה במכון הפסיכואנליטי של ניו יורק, ששלל ממנה ב־1941 את מעמדה כאנליטיקאית מדריכה. לאחר מכן ייסדה את האגודה לקידום הפסיכואנליזה ואת המכון האמריקאי לפסיכואנליזה, ועמדה בראש המכון כדיקנית עד מותה. בדרך כלל מקבצים אותה יחד עם אריך פרום, הארי סטאק סאליבן וקלרה תומפסון במה שמכונה האסכולה התרבותית. קוראים מאוחרים יותר ראו בה מבקרת פסיכואנליטית מוקדמת של תורת הנשיות ומבשרת של הפסיכולוגיה ההומניסטית ושל תיאוריות מאוחרות יותר של העצמי.