גרף המושגים, האישים והחיבורים

משרטטים את הגרף…

פסיכופדיה
מקרא

צמתים

קשרים

במנוחה כל קשר הוא קו אפור דק. צבעו מופיע כשמצביעים עליו ובמיקוד.

אישיות

קארן הורני

1885–1952

שמות נוספים: קרן הורני

פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית ילידת גרמניה, שהוכשרה בברלין ועברה אנליזה אצל קרל אברהם ואצל הנס זקס. בשנות העשרים הייתה מן הראשונים שערערו על תיאורו של פרויד את ההתפתחות הנשית, בטענה שהוא משקף נקודת מבט גברית. לאחר שעברה לארצות הברית ב־1932, בנתה תאוריה של הנוירוזה סביב החרדה הבסיסית, האסטרטגיות שבהן אנשים מתגוננים מפניה והדימוי המואדר של העצמי, ונתנה לתרבות וליחסים בהווה משקל רב יותר מאשר לדחף. פרישתה מן האנליזה האורתודוקסית ב־1941 הביאה אותה לייסד את האגודה לקידום הפסיכואנליזה ואת המכון האמריקאי לפסיכואנליזה.

קארן הורני (1885–1952), שנולדה בשם קארן דניאלסן בסמוך להמבורג, הייתה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית גרמנייה. היא הוכשרה בברלין ופעלה בארצות הברית מ־1932. במאמרים שכתבה בשנות ה־20 ערערה על תיאור ההתפתחות הנשית של זיגמונד פרויד. היא טענה שקנאת הפין אינה ראשונית ואינה מכרעת אצל נשים, ושההשקפות הפסיכואנליטיות על הנשיות משקפות נקודת מבט גברית. עוד גרסה שקנאתם של גברים באימהות עמוקה לא פחות מקנאתה של הילדה בפין.

באמריקה בנתה תיאוריה כללית של הנוירוזה, שבה התרבות ויחסי אנוש משובשים תפסו את מקומו של הדחף. מושגיה העיקריים היו החרדה הבסיסית של הילד, הנטיות הנוירוטיות שבאמצעותן אנשים מבקשים מפניה ביטחון, והקונפליקט בין תנועה אל האנשים, נגדם והרחק מהם. ספרה האחרון הוסיף את הדימוי האידיאלי, את החיפוש אחר תהילה ואת עריצות ה״צריך״, כוחות המנכרים את האדם מהעצמי הממשי שלו.

ביקורתה על תורת הדחפים של פרויד בדרכים חדשות בפסיכואנליזה1 עלתה לה במעמדה במכון הפסיכואנליטי של ניו יורק, ששלל ממנה ב־1941 את מעמדה כאנליטיקאית מדריכה. לאחר מכן ייסדה את האגודה לקידום הפסיכואנליזה ואת המכון האמריקאי לפסיכואנליזה, ועמדה בראש המכון כדיקנית עד מותה. בדרך כלל מקבצים אותה יחד עם אריך פרום, הארי סטאק סאליבן וקלרה תומפסון במה שמכונה האסכולה התרבותית. קוראים מאוחרים יותר ראו בה מבקרת פסיכואנליטית מוקדמת של תורת הנשיות ומבשרת של הפסיכולוגיה ההומניסטית ושל תיאוריות מאוחרות יותר של העצמי.

חיים והכשרה

קארן דניאלסן גדלה בהמבורג. הביוגרפיה שכתבה סוזן קווין, דעה משלה2, מלווה אותה מנעוריה שם. היא הייתה בין הנשים הראשונות שהתקבלו ללימודי רפואה בגרמניה, ולמדה באוניברסיטאות פרייבורג, גטינגן וברלין. ב־1909 נישאה לאוסקר הורני, ונולדו להם שלוש בנות; הם נפרדו ב־1926.

ב־1910 החלה אנליזה אצל קרל אברהם בברלין. בסביבות 1920 עברה אנליזה נוספת, אצל הנס זקס (דעה משלה2). היא הייתה מן החברים המייסדים של המכון הפסיכואנליטי של ברלין ב־1920 והשתייכה אליו עד הגירתה. מאמריה על הפסיכולוגיה הנשית, שקראו תיגר על השקפותיהם של מוריה שלה, נכתבו בשנותיה בברלין.

הקריירה בארצות הברית

ב־1932 הזמין פרנץ אלכסנדר את הורני לכהן כסגנית המנהל של המכון לפסיכואנליזה של שיקגו, שנוסד זה עתה. ב־1934 עברה לניו יורק והצטרפה למכון הפסיכואנליטי של ניו יורק. בשנות ה־30 ניהלה קשר אישי ארוך עם אריך פרום. בשלהי שנות ה־30 נפגשה עם פרום, סאליבן וקלרה תומפסון כקבוצת דיון בלתי רשמית בניו יורק (הפסיכיאטר של אמריקה3).

שני ספריה האמריקאיים הראשונים היו האישיות הנוירוטית של זמננו4 (1937) ודרכים חדשות בפסיכואנליזה1 (1939). השני ביקר את התיאוריה של פרויד פרק אחר פרק ועורר טינה במכון הפסיכואנליטי של ניו יורק. ב־1941 שלל ממנה המכון את מעמדה כאנליטיקאית מדריכה, ובעקבות זאת באה פרידתה מן החברה הפסיכואנליטית של ניו יורק (דעה משלה2).

באותה שנה ייסדה הורני, יחד עם פרום ואחרים, את האגודה לקידום הפסיכואנליזה ואת גוף ההכשרה שלה, המכון האמריקאי לפסיכואנליזה. היא עמדה בראש המכון כדיקנית עד מותה, וייסדה את כתב העת American Journal of Psychoanalysis והייתה עורכתו הראשונה. הקבוצה החדשה התפצלה עד מהרה. ב־1943 נשללו מפרום הרשאות ההכשרה שלו משום שלא היה רופא, והוא עזב את האגודה; סאליבן ותומפסון עזבו עמו. תיאורה של קווין את השנים הללו מראה כיצד הקבוצה הפורשת שחזרה את האוטוקרטיה שממנה נמלטה (דעה משלה2). הורני מתה בניו יורק ב־4 בדצמבר 1952. מרפאת קארן הורני, מרכז טיפול בעלות נמוכה, נפתחה בניו יורק ב־1955.

הפסיכולוגיה הנשית

הערעור הראשון של הורני על פרויד היה מאמר שהציגה בקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי בברלין ב־1922. הוא פורסם בשנה שלאחר מכן בשם על התהוות תסביך הסירוס אצל האישה5. אנליטיקאים הניחו כמובן מאליו שתסביך הסירוס אצל נשים נובע מקנאתה של הילדה בפין, ושנשים רבות אינן שלמות עם מינן. הורני שאלה אם השקפה זו חבה את מובנותה מאליה לנרקיסיזם הגברי. היא גם מצאה שאין זה מניח את הדעת, מבחינת החשיבה הביולוגית, שמחצית האנושות תהיה בלתי מרוצה מתפקידה המיני.

היא פירקה את קנאתה של הילדה לשלושה רכיבים: ארוטיקה אורתרלית, המשאלה לראות ולהראות את איבר המין, ומשאלות מדוכאות לאונן. בכל אחד מאלה הילדה הקטנה נמצאת בנחיתות ממשית, אך הורני טענה שאין בכך כדי לגרום לה לחוש נחיתות ראשונית. הכוח המניע נמצא במקום אחר. הילדה עוברת תחילה אהבה עזה ונשית לאב, שבמרכזה המשאלה ללדת ממנו ילד. כשאהבה זו נכזבת, היא מוותרת על האב כאובייקט ומזדהה עמו במקומו. הורני ראתה בהזדהות זו גרעין אחד של תסביך הסירוס הנשי. הפנטזיה שסורסה בידי האב במהלך אותה אהבה הייתה הגרעין האחר. מסקנתה הייתה כי הנשיות הפגועה, "die verletzte Weiblichkeit", היא שיוצרת את תסביך הסירוס. בכך כישלונה של האישה בתסביך אדיפוס מקביל לכישלונו של הגבר.

בהבריחה מנשיות6 (1926) הרחיבה את הטיעון. בהסתמך על הפילוסוף גאורג זימל כתבה כי "כל תרבותנו היא תרבות גברית", שאמות המידה שלה למה שאובייקטיבי הן גבריות למעשה. היא מצאה שהתמונה האנליטית של ההתפתחות הנשית תואמת במידה רבה את הרעיונות שיש לבנים קטנים על בנות. היא קראה את התיאוריה הגניטלית של שאנדור פרנצי כדוגמה להשקפה הגברית על האימהות. מול השקפה זו העמידה את העליונות הפיזיולוגית שהאימהות מעניקה לנשים, ואת קנאתו העזה של הבן בהיריון, בלידה, בשד ובהנקה. היא כינתה זאת Mutterschaftsneid, הרעיון שנודע לימים כקנאת הרחם. היא הציעה שתיאוריות המפחיתות בערכה של האימהות עשויות לשרת נטייה גברית לא-מודעת, ושיצירתם של גברים שואבת מן הדחף שהקנאה הזאת מעניקה להם.

תסביך הגבריות של הילדה הופיע במאמר כבריחה משנית מן הנשיות, המונעת מאשמה ומחרדה בשל משאלות אדיפליות. הורני גרסה שבריחה זו מתחזקת בשל נחיתותן הממשית של נשים בחיי החברה, והותירה מקום ליחסי גומלין בין גורמים נפשיים לגורמים חברתיים. ארנסט ג׳ונס פתח את ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית7 (1927) בתמיכה בטענתה שההשקפות האנליטיות על ההתפתחות הנשית המוקדמת מעוותות בשל הטיה. באותו מאמר הבחין, כפי שעשו הורני והלנה דויטש, בין קנאת פין טרום-אדיפלית לבין קנאת פין פוסט-אדיפלית.

מאמריה של הורני על הפסיכולוגיה הנשית ראו אור בין 1923 ל־1935, ודרכים חדשות בפסיכואנליזה1 הקדיש לנושא פרק. המאמרים קובצו לאחר מותה בספר Feminine Psychology (פסיכולוגיה נשית, 1967).

תרבות והתיאוריה של הנוירוזה

האישיות הנוירוטית של זמננו4 תיאר מבנה אופי המשותף לנוירוטים של ימיה. הנחת היסוד שלו הייתה שנוירוזות נוצרות לא רק מחוויות אינדיבידואליות מקריות אלא גם מתנאים תרבותיים מסוימים. הורני הציבה את החרדה במרכז וכינתה את שורשה חרדה בסיסית, "תחושה ההולכת וגוברת בחשאי, המקיפה הכול, של בדידות וחוסר אונים בעולם עוין". חרדה זו כרוכה בעוינות.

מפניה, טענה, מבקשים בני תרבותה הגנה בארבע דרכים עיקריות: חיבה, כניעות, כוח ונסיגה. מה שמניע צרכים אלה הוא צורך בהרגעה, ולא משאלה להנאה. פרקים עוקבים עוסקים בצורך הנוירוטי בחיבה, בחתירה לכוח, ליוקרה ולרכוש, בתחרותיות הנוירוטית, ברגשות אשמה ובמזוכיזם. הספר נחתם בכך שהוא מתחקה אחר הקונפליקטים הנוירוטיים הטיפוסיים עד לסתירות שבתוך התרבות עצמה. ההבדל בין הנוירוטי לבין האדם הנורמלי, גרסה, הוא כמותי גרידא. עם זאת עוד כתבה שפרשנותה נשענת ביסודה על קרקע פרוידיאנית, והזהירה שדבקות נוקשה בתיאוריות של פרויד עלולה להביא לקיפאון.

דרכים חדשות בפסיכואנליזה1 פרש את מה ששמרה ואת מה שדחתה. היא שמרה את מה שכינתה ממצאי היסוד של פרויד: הדטרמיניזם הקפדני של התהליכים הנפשיים, המוטיבציה הלא-מודעת וההתנגדות הכרוכה בה, ההדחקה ושאר ההגנות, כוחן המעצב של החוויות המוקדמות, ההעברה והאסוציאציה החופשית. את ההעברה כינתה הכלי העוצמתי ביותר של הטיפול. היא דחתה את תורת הדחפים ואת ההנחות המכניסטיות והאבולוציוניסטיות שבבסיסה, וטענה כי "על הפסיכואנליזה לצמוח אל מעבר למגבלות שמציבה לה היותה פסיכולוגיה אינסטינקטיביסטית וגנטית".

היא קבעה שתורת הליבידו אינה מבוססת ושללה מתסביך אדיפוס בסיס ביולוגי. היא תיארה מחדש את הנרקיסיזם כהתנפחות עצמית, שהיא עצמה נטייה נוירוטית. פרקים נוספים בוחנים את דחף המוות, את האני והסתמי, את האני העליון, את האשמה ואת המזוכיזם. היא אמרה שלא התכוונה לייסד אסכולה חדשה אלא לשחרר את הפסיכואנליזה ממגבלות אלה.

במקום הדחפים העמידה את הנטיות הנוירוטיות: שאיפות, כמו הצורך בחיבה או בשלמות, שבאמצעותן אדם החש חסר אונים בעולם מאיים זוכה במידה מסוימת של ביטחון. האדם, כתבה, נשלט בידי שני עקרונות מנחים, ביטחון וסיפוק. חרדה מתעוררת כאשר אמצעי ביטחון שאדם נשען עליו נתון בסכנה. מטרת הטיפול, בהתאם לכך, היא להשיב את האדם אל עצמו: להביא את המטופל לנקודה שבה אין עוד צורך באמצעי הביטחון, וכך לשוב ולמצוא ספונטניות ומרכז כובד בתוכו. בין אלה שהיא חבה להם מנתה את פרום, שהראה את המשמעות המרכזית שיש לאובדן העצמי בנוירוזה, וכן את וילהלם רייך, הרלד שולץ-הנקה ומקס הורקהיימר.

התיאוריה הבשלה

בספרה Self-Analysis (אנליזה עצמית, 1942) מנתה הורני עשר נטיות נוירוטיות. הקונפליקטים הפנימיים שלנו8 (1945) קיבץ אותן מחדש לשלוש עמדות יסוד כלפי הזולת: תנועה אל האנשים, תנועה נגדם ותנועה הרחק מהם. כל אחת מהן מפריזה ברכיב אחד של החרדה הבסיסית: חוסר אונים, עוינות או בידוד. ההתנגשות ביניהן, שאותה כינתה הקונפליקט הבסיסי, היא המרכז הדינמי של הנוירוזה. במבוא כתבה שנוירוזות נוצרות מהפרעות ביחסי אנוש, ושתורת הליבידו אינה עוד ברת קיימא בעיניה. פרויד, כתבה, ראה בקונפליקט הנוירוטי מאבק בין כוחות מודחקים לכוחות מדחיקים, מאבק אוניברסלי ובעיקרון בלתי ניתן ליישוב. היא מיקמה אותו בין נטיות נוירוטיות סותרות, גרסה שאין הכרח שיתעורר, וגרסה שכאשר הוא מתעורר אפשר ליישבו.

הספר בוחן אחר כך את ניסיונות הפתרון. עמדה אחת עשויה להיות מדוכאת לטובת אחרת, או שהאדם עשוי לסגת אל ניתוק. החשוב בניסיונות אלה הוא הדימוי האידיאלי, שבו הנטיות המתנגשות עוברות שינוי צורה עד שאינן נראות עוד כקונפליקטים אלא כפנים של אישיות עשירה. ניסיון אחר הוא ההחצנה, הנטייה לחוות תהליכים פנימיים כאילו התרחשו מחוץ לעצמך. הורני ראתה בהחצנה מושג רחב מן ההשלכה וכינתה אותה תהליך פעיל של מחיקה עצמית. כל ניסיון מוליד קונפליקט חדש. אף על פי כן כינתה את התיאוריה בונה: קונפליקטים נוירוטיים, כתבה, אינם ניתנים ליישוב בהחלטה רציונלית, אך ניתן ליישבם על ידי שינוי התנאים הפנימיים שהולידו אותם. היא גם הביעה את אמונתה שאדם "יכול להשתנות ולהמשיך להשתנות כל עוד הוא חי".

נוירוזה וצמיחה אנושית9 (1950), הניסוח האחרון והמלא ביותר שלה, נשען על הניגוד בין העצמי הממשי לבין עצמי אידיאלי. בתנאים שליליים זונח האדם את הראשון לטובת השני ויוצא לחיפוש אחר תהילה. בעקבות זאת באים התביעות הנוירוטיות, עריצות ה״צריך״, הגאווה הנוירוטית והשנאה העצמית, ועמם הניכור מן העצמי. הספר מתאר את פתרונות ההתפשטות, הביטול העצמי וההשלמה, התואמים לתנועה נגד האנשים, אליהם והרחק מהם. הוא מציג את הטיפול כשחרור כוחות המימוש העצמי.

ברנרד פריס, מן האגודה הבינלאומית על שם קארן הורני, מחלק את פתרון ההתפשטות לטיפוס הנרקיסיסטי, הפרפקציוניסטי והיהיר-נקמני. הוא מדגיש גם שמערכת הגאווה מעצימה את השנאה העצמית שהיא אמורה להדוף.

השפעה והתקבלות

ביקורתה של הורני על תורת הנשיות מצאה בן ברית מוקדם בארנסט ג׳ונס (ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית7). עבודתה האמריקאית מיקמה אותה באסכולה התרבותית, לצד פרום, סאליבן, תומפסון ואברם קרדינר. דרך סאליבן ותומפסון נקשר החוג הזה לפסיכואנליזה הבין-אישית.

לדברי ברנרד פריס, השפעתה דעכה לאחר מותה ושבה והתעוררה עם פרסום Feminine Psychology ב־1967. מאז כונתה הפמיניסטית הפסיכואנליטית הגדולה הראשונה. פריס מדווח שאברהם מאסלו מנה אותה עם מייסדי הפסיכולוגיה ההומניסטית. הוא משווה את העצמי הממשי שלה לעצמי האמיתי של דונלד ויניקוט ולעצמי הגרעיני של היינץ קוהוט, ומציין שבניגוד לפסיכולוגים של העצמי, היא ראתה בנרקיסיזם תופעה תגובתית ולא ראשונית.

התמקדותה בהווה ולא בילדות הביאה כמה אנליטיקאים להתלונן שהסבריה חסרי עומק; בעיני אחרים זהו מקור מקוריותה. רבים מרעיונותיה, טוען פריס, חלחלו לפרקטיקה הקלינית בלי שמקורם הוכר. הביוגרפיות העיקריות הן Karen Horney: Gentle Rebel of Psychoanalysis של ג׳ק רובינס (1978), דעה משלה2 של סוזן קווין (1987), ו־Karen Horney: A Psychoanalyst's Search for Self-Understanding של פריס (1994).

מבחר כתבים

מאמריה על הפסיכולוגיה הנשית נפתחים בעל התהוות תסביך הסירוס אצל האישה5 (1923) ובהבריחה מנשיות6 (1926). הם קובצו בספר Feminine Psychology (1967).

ספריה הם האישיות הנוירוטית של זמננו4 (1937), דרכים חדשות בפסיכואנליזה1 (1939), Self-Analysis (1942), הקונפליקטים הפנימיים שלנו8 (1945) ונוירוזה וצמיחה אנושית9 (1950). בין הכתבים שראו אור לאחר מותה: The Adolescent Diaries of Karen Horney (1980), Final Lectures (1991), ושני כרכים בעריכת ברנרד פריס: The Therapeutic Process (1999) ו־The Unknown Karen Horney (2000).

רעיונות

ביקורת על

  • 1923 קנאת הפין
    החל בהרצאתה בקונגרס של 1922 ערערה הורני על התפיסה שקנאת הפין ראשונית ומכרעת אצל נשים, כינתה אותה בלתי מספקת מבחינת החשיבה הביולוגית ותוצר של הטיה גברית, וב־1939 ראתה בה תופעה שהתרבות מחזקת.
  • 1939 תסביך אדיפוס
    הורני שללה מתסביך אדיפוס בסיס ביולוגי, וראתה בהיקשרות הילד להורה תגובה לתנאים במשפחה.
  • 1939 נרקיסיזם
    הורני דחתה את הנרקיסיזם כהשקעה ליבידינלית באני, ותיארה אותו מחדש כהתנפחות עצמית, נטייה נוירוטית הבאה במקום הערכה עצמית שאבדה.

עיבוד מחדש של

  • 1923 תסביך הסירוס
    הורני ייחסה את תסביך הסירוס הנשי לא לחסר האנטומי בלבד, אלא לאהבת הילדה לאביה שנכזבה ולהזדהות עמו שבאה בעקבותיה.

הצגת

  • 1926 קנאת הרחם
    המילה של הורני עצמה הייתה Mutterschaftsneid, קנאה באימהות; השם האנגלי womb envy נקשר לרעיון מאוחר יותר.
  • 1937 חרדה בסיסית
    הורני טבעה את המונח חרדה בסיסית בספרה ״האישיות הנוירוטית של זמננו״, והוא נשאר נקודת המוצא של תורת הנוירוזה המאוחרת שלה.
  • 1939 נטיות נוירוטיות
    הורני הציעה את המונח בספרה ״דרכים חדשות בפסיכואנליזה״ כמקבילה לדחפים האינסטינקטואליים של פרויד, וב״הקונפליקטים הפנימיים שלנו״ קיבצה את הנטיות מחדש לתנועה אל האנשים, נגדם והרחק מהם.
  • 1945 העצמי הממשי
    העצמי הממשי מועמד מול הדימוי האידיאלי ב״הקונפליקטים הפנימיים שלנו״ והופך למרכזו של ״נוירוזה וצמיחה אנושית״, שהפרק שלו על ההתנכרות לעצמי רואה בנוירוזה ניכור ממנו.
  • 1950 עריצות ה״צריך״
    ה״צריך״ מופיע ב״הקונפליקטים הפנימיים שלנו״ כסימן לפער בין הדימוי האידיאלי לבין העצמי בפועל; ״נוירוזה וצמיחה אנושית״ מכנה אותו עריצות ה״צריך״ ומקדיש לו פרק.

השפעה

שושלת

  • 1910 באנליזה אצל קרל אברהם
    הורני החלה באנליזה אצל אברהם בברלין ב־1910, כשהייתה עדיין סטודנטית לרפואה ואישה נשואה צעירה.
  • 1920 באנליזה אצל הנס זקס
    האנליזה השנייה של הורני, אצל זקס, הייתה בסביבות 1920, כשהוא זה עתה החל לערוך אנליזות הדרכה במכון הפסיכואנליטי של ברלין.

מחלוקת

  • 1926 במחלוקת עם זיגמונד פרויד
    הורני חלקה על תיאור ההתפתחות הנשית של פרויד בשנות העשרים, וב־1939 הרחיבה את המחלוקת לתורת הדחפים שלו כולה, אף שהצהירה שבכוונתה לבנות על ממצאיו היסודיים.
  • 1943 קרע עם אריך פרום
    ב־1943 עזב פרום את האגודה לקידום הפסיכואנליזה של הורני, לאחר שנשללה ממנו הזכות להכשיר משום שלא היה רופא; הרי סטאק סאליבן וקלרה תומפסון עזבו יחד עמו.

קרבה

  • 1927 השפעה על ארנסט ג'ונס
    ג'ונס פתח את מאמרו על המיניות הנשית בתמיכה בטענתה של הורני שהתפיסות האנליטיות של ההתפתחות הנשית המוקדמת מעוותות מחמת הטיה.
  • 1941 בשיתוף עם אריך פרום
    פרום, שקיים קשר אישי מתמשך עם הורני בשנות השלושים, הצטרף אליה ב־1941 בייסוד האגודה לקידום הפסיכואנליזה והמכון האמריקני לפסיכואנליזה שלה, לאחר שעזבה את האגודה הפסיכואנליטית של ניו יורק.
  • בשיתוף עם הארי סטאק סאליבן
    בסוף שנות השלושים נפגשו סאליבן, הורני, קלרה תומפסון ואריך פרום כקבוצת דיון לא רשמית בניו יורק, ונמנו יחד על האסכולה התרבותית; הברית ביניהם התפרקה בראשית שנות הארבעים.
  • בהשפעת אריך פרום
    הורני ייחסה לפרום את חידוד מודעותה לגורמים התרבותיים והחברתיים של הנוירוזה.

חיבורים

  • 1923

    על התהוות תסביך הסירוס אצל האישה

    המאמר הראשון של הורני נגד התיאור הפסיכואנליטי המקובל של הנשיות הוצג בקונגרס ברלין ב־1922 ופורסם ב־1923. האנליטיקאים הניחו כמובן מאליו שנשים סובלות ממינן ומקנאות בגבר על הפין שלו, ושתסביך הסירוס הנשי נובע מכך. הורני שואלת אם מובנוּת זו אינה נובעת מן הנרקיסיזם הגברי. היא מציינת גם שמבחינת החשיבה הביולוגית אין זה מספק שמחצית האנושות תהיה בלתי מרוצה מתפקידה המיני. היא מפרקת את קנאת הפין של הילדה לשלושה רכיבים: ארוטיקה של השתנה, תשוקת ההסתכלות וההתראות, ומשאלות אוננות מודחקות. בכל אחד מהם הילדה הקטנה נמצאת אמנם בעמדת נחיתות ממשית, אך אף אחד מהם אינו גורם לה לחוש נחותה מלכתחילה. על סמך חומר אנליטי היא טוענת שהתהליך המכריע מתרחש בשלב האדיפלי. הילדה עוברת אהבה עזה ונשית לחלוטין לאב, ובה גם המשאלה ללדת ממנו ילד. כשאהבה זו נכזבת היא מוותרת עליו כאובייקט ומזדהה עמו במקום זאת, כך שהמשאלה להיות גבר מכסה על נשיות שנזנחה. ההזדהות הזאת היא גרעין אחד של תסביך הסירוס. הגרעין האחר הוא הפנטזיה שהאישה סורסה במסגרת יחסי האהבה עם האב, ומכאן נובעות עמדות הנקמה של נשים כלפי גברים. מסקנתה היא שהנשיות הפגועה היא שיוצרת את תסביך הסירוס, ושנשים, כמו גברים, נעשות נוירוטיות בשל כישלונן בתסביך אדיפוס. אותה הזדהות עם ההורה מן המין האחר עומדת ביסוד ההומוסקסואליות וגם ביסוד תסביך הסירוס.

    קארן הורני Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse, Bd. IX (1923), Heft 1, S. 12–26 זכויות יוצרים חיי היוצר ועוד 70 שנה נחלת הכלל המחבר או המתרגם האחרון נפטר ב־1952; נחלת הכלל מאז 2023.ארצות הברית נחלת הכלל פורסם ב־1923; נחלת הכלל מאז 2019.

  • 1926

    הבריחה מנשיות: תסביך הגבריות של האישה בראי ההתבוננות הגברית והנשית

    במאמר זה מ־1926 שואלת הורני עד כמה עוצב התיאור הפסיכואנליטי של ההתפתחות הנשית בידי העובדה שכותביו היו גברים. היא יוצאת מטענתו של הפילוסוף גאורג זימל שכל תרבותנו היא תרבות גברית, שבה אמות המידה של האובייקטיביות הן למעשה אמות מידה גבריות. גם הפסיכולוגיה התבוננה בנשים מנקודת מבטו של הגבר. כשהיא מעמידה זו לצד זו את הרעיונות האנליטיים המקובלים על הילדה ואת הרעיונות שילד קטן מגבש על בנות, היא מוצאת שהם חופפים במידה רבה. היא קוראת את תאוריית הגניטליות של פרנצי כביטוי למבט הגברי על האימהות. מול מבט זה היא מדגישה את העליונות הפיזיולוגית שאין להכחישה, שהאימהות מקנה לנשים. היא מדגישה גם את קנאת האימהות העזה (Mutterschaftsneid) שחשים בנים וגברים כלפי ההריון, הלידה, השד וההנקה. היא מציעה שתאוריות הממעיטות בערכה של האימהות עשויות לשרת נטייה גברית לא מודעת, ושהדחף של גברים ליצירה עשוי לינוק מחלקם הקטן בהולדת ילדים. תסביך הגבריות של הילדה מתברר כבריחה משנית מן הנשיות. מניעים אותה אשמה וחרדה מפני משאלות אדיפליות כלפי האב וחרדות גניטליות, והמאמר גורס שלנרתיק יש חלק בחיים הגניטליים המוקדמים של הילדה. בריחה זו מתחזקת בשל נחיתותן הממשית של נשים בחיים החברתיים. הורני קוראת לתת את הדעת ליחסי הגומלין שבין גורמים נפשיים לגורמים חברתיים.

    קארן הורני Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse, Bd. XII (1926), Heft 3, S. 360–374 זכויות יוצרים חיי היוצר ועוד 70 שנה נחלת הכלל המחבר או המתרגם האחרון נפטר ב־1952; נחלת הכלל מאז 2023.ארצות הברית נחלת הכלל פורסם ב־1926; נחלת הכלל מאז 2022.

  • 1937

    האישיות הנוירוטית של זמננו

    ספרה הראשון של הורני מתאר את מבנה האופי שמצאה משותף לנוירוטיים בזמנה ובתרבותה. הוא עוסק פחות בתולדות מקרה פרטיות ויותר בקונפליקטים החוזרים אצל כולם. הנחת היסוד שלו היא שנוירוזות נוצרות לא רק מחוויות אישיות מקריות אלא גם מן התנאים התרבותיים המסוימים שבהם אנשים חיים, ולכן מה שנחשב נוירוטי משתנה מתרבות לתרבות. הורני אומרת שפרשנותה נשענת ביסודה על קרקע פרוידיאנית, אך שדביקות נוקשה בתאוריות של פרויד טומנת בחובה סכנת קיפאון. החרדה עומדת במרכז. שורשה הוא החרדה הבסיסית, תחושה הולכת וגוברת ומקיפה הכול של בדידות וחוסר אונים בעולם עוין, והיא שזורה בעוינות בסיסית. מפני חרדה זו מנסים אנשים להתגונן בארבע דרכים עיקריות: חיבה, כניעה, כוח והסתגרות. המניע של צרכים אלה הוא הצורך בביטחון ולא השאיפה להנאה. הפרקים האמצעיים בוחנים את הצורך הנוירוטי בחיבה ואת חוסר השובע שלו, את השאיפה לכוח, ליוקרה ולרכוש, ואת התחרותיות הנוירוטית ואת הרתיעה מפני תחרות. פרקים מאוחרים יותר עוסקים ברגשות אשמה נוירוטיים ובמשמעות הסבל הנוירוטי, ובכלל זה המזוכיזם. הפרק האחרון מייחס את הקונפליקטים הנוירוטיים האופייניים לסתירות בתרבות עצמה. הנוירוטי שותף לקונפליקטים אלה עם כולם, ושונה מן האדם הנורמלי רק במידה.

    קארן הורני New York: W. W. Norton זכויות יוצרים חיי היוצר ועוד 70 שנה נחלת הכלל המחבר או המתרגם האחרון נפטר ב־1952; נחלת הכלל מאז 2023.ארצות הברית מעמד לא ידוע פורסם ב־1937; טרם נבדקו הודעת זכויות היוצרים וחידושה.

  • 1939

    דרכים חדשות בפסיכואנליזה

    ספרה השני של הורני בוחן את תורת פרויד נקודה אחר נקודה, כדי להפריד בין מה שנראה לה ממצאיה היציבים לבין ההנחות שלדעתה עיכבו אותה. היא שומרת על מה שהיא מכנה ממצאיו היסודיים של פרויד: הדטרמיניזם הקפדני של התהליכים הנפשיים, המניעים הלא מודעים של מעשים ורגשות וההתנגדות השומרת עליהם, מקומם של כוחות רגשיים ושל קונפליקט, ההדחקה ושאר ההגנות, משמעות החלומות, כוחה המעצב של החוויה המוקדמת, ההעברה והאסוציאציה החופשית. היא דוחה את תורת הדחפים שלו ואת החשיבה המכניסטית והאבולוציוניסטית שבבסיסה, וכן את התעלמותו מן התרבות. טענתה המרכזית היא שעל הפסיכואנליזה לצמוח מעבר למגבלות שכפה עליה היותה פסיכולוגיה אינסטינקטיביסטית וגנטית. היא מצהירה שאינה מייסדת אסכולה חדשה. הפרקים בוחנים מחדש את תאוריית הליבידו, שלדעתה אינה מבוססת, את תסביך אדיפוס, הנרקיסיזם, הפסיכולוגיה הנשית ויצר המוות. הם עוסקים גם בהדגשת הילדות, בהעברה, בתרבות ונוירוזה, באני ובסתמי, בחרדה, בעל־אני, ברגשות אשמה נוירוטיים ובתופעות מזוכיסטיות. במקום הדחפים היא מציבה את הנטיות הנוירוטיות. אלה הן שאיפות לביטחון ולסיפוק, כגון הצורך בחיבה או בשלמות, שבאמצעותן מתמודד אדם החש חסר אונים בעולם עוין וזוכה למידה מסוימת של ביטחון. חרדה מתעוררת כאשר אמצעי ביטחון כזה נתון בסכנה. הפרק האחרון, על הטיפול, קובע כמטרה להשיב את המטופל אל עצמו, עד שלא יזדקק עוד לאמצעי הביטחון והספונטניות תשוב אליו. הורני מוקירה תודה לאריך פרום, לווילהלם רייך', להרלד שולץ־הנקה ולמקס הורקהיימר. לפרום היא מייחסת את ההבנה עד כמה מרכזי אובדן העצמי בנוירוזה.

    קארן הורני New York: W. W. Norton זכויות יוצרים חיי היוצר ועוד 70 שנה נחלת הכלל המחבר או המתרגם האחרון נפטר ב־1952; נחלת הכלל מאז 2023.ארצות הברית מעמד לא ידוע פורסם ב־1939; טרם נבדקו הודעת זכויות היוצרים וחידושה.

  • 1945

    הקונפליקטים הפנימיים שלנו: תאוריה בונה של הנוירוזה

    בספר זה מציגה הורני תאוריה של הנוירוזה שמרכזה קונפליקט בין עמדות בלתי מתיישבות כלפי הזולת. במבוא היא מתארת את דרכה הרחק מפרויד. הדרך החלה בספקות בפסיכולוגיה הנשית שלו, והובילה, בסיועו של אריך פרום, אל התנאים התרבותיים של הנוירוזה. במהלך הדרך הגיעה למסקנה שנוירוזות נוצרות מהפרעות ביחסים האנושיים, ושתאוריית הליבידו אינה עומדת עוד. עשר הנטיות הנוירוטיות שמנתה בספרה על האנליזה העצמית מקובצות כאן מחדש לשלוש עמדות יסוד: תנועה אל האנשים, תנועה נגדם ותנועה הרחק מהם. כל אחת מהן מפריזה במשקלו של רכיב אחד של החרדה הבסיסית: חוסר אונים, עוינות או בדידות. ההתנגשות ביניהן היא הקונפליקט הבסיסי, המרכז הדינמי של הנוירוזה. פרויד ראה בקונפליקט מאבק בין כוחות מודחקים לכוחות מדחיקים, אוניברסלי ובלתי פתיר בעיקרון. הורני ממקמת אותו בין נטיות נוירוטיות סותרות, וסוברת שאפשר לפתור אותו במקום שבו הוא מתעורר. הספר בוחן אחר כך את ניסיונותיו של הנוירוטי למצוא פתרון. אפשר לדכא צד אחד של הקונפליקט, או לסגת אל הינתקות. הניסיון החשוב מכולם הוא הדימוי המואדר: בו הנטיות המתנגשות נראות לא כקונפליקטים אלא כהיבטים של אישיות עשירה. ההחצנה היא הנטייה לחוות תהליכים פנימיים כאילו התרחשו מחוץ לעצמך. היא רחבה מן ההשלכה, והורני מכנה אותה תהליך פעיל של מחיקת העצמי. אמצעים עזר נוספים, ובהם צדקנות שרירותית, שליטה עצמית נוקשה וציניות, משמשים לשמירת הרמוניה מלאכותית. החלק השני מתאר את מחירם של קונפליקטים שלא נפתרו: פחדים, דלדול האישיות, אובדן תקווה ונטיות סדיסטיות. המסקנה היא שאי אפשר לפתור קונפליקטים נוירוטיים בהחלטה רציונלית, אלא רק בשינוי התנאים הפנימיים שיצרו אותם. מול מה שהיא מכנה הפסימיות של הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, הורני מצהירה שאדם יכול להשתנות ולהמשיך ולהשתנות כל עוד הוא חי.

    קארן הורני New York: W. W. Norton זכויות יוצרים חיי היוצר ועוד 70 שנה נחלת הכלל המחבר או המתרגם האחרון נפטר ב־1952; נחלת הכלל מאז 2023.ארצות הברית מעמד לא ידוע פורסם ב־1945; טרם נבדקו הודעת זכויות היוצרים וחידושה.

  • 1950

    נוירוזה וצמיחה אנושית: המאבק לקראת מימוש עצמי

    ספרה האחרון של הורני מציג את הניסוח השלם ביותר של תורת הנוירוזה שלה, הבנויה על הניגוד בין העצמי הממשי לבין עצמי מואדר. בתנאים קשים האדם נוטש את העצמי הממשי לטובת עצמי מואדר. מכאן נובע החיפוש אחר תהילה. הוא מביא עמו תביעות נוירוטיות, את עריצות ה״צריך״, גאווה נוירוטית ושנאה עצמית, ועמן ניכור מן העצמי. הורני מתארת שלושה פתרונות עיקריים לקונפליקטים שנוצרים כך: הפתרון המתפשט, הפתרון המבטל את עצמו והפתרון המתפטר. הם ממשיכים את התנועה נגד האנשים, אליהם והרחק מהם שתיארה בעבודתה הקודמת. הטיפול מוצג כשחרור כוחות המימוש העצמי.

    קארן הורני New York: W. W. Norton זכויות יוצרים חיי היוצר ועוד 70 שנה נחלת הכלל המחבר או המתרגם האחרון נפטר ב־1952; נחלת הכלל מאז 2023.ארצות הברית מעמד לא ידוע פורסם ב־1950; טרם נבדקו הודעת זכויות היוצרים וחידושה.

הערות שוליים

  1. דרכים חדשות בפסיכואנליזה1939
  2. דעה משלה: חייה של קרן הורני1987
  3. הפסיכיאטר של אמריקה: חייו של הארי סטאק סאליבן1982
  4. האישיות הנוירוטית של זמננו1937
  5. על התהוות תסביך הסירוס אצל האישה1923
  6. הבריחה מנשיות: תסביך הגבריות של האישה בראי ההתבוננות הגברית והנשית1926
  7. ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית1927
  8. הקונפליקטים הפנימיים שלנו: תאוריה בונה של הנוירוזה1945
  9. נוירוזה וצמיחה אנושית: המאבק לקראת מימוש עצמי1950
Esc

↑ ↓ למעבר · Enter לפתיחה · Esc לסגירה