ז'אן לפלאנש

לפלאנש נולד ב־21 ביוני 1924 למשפחה של יצרני יין, שהחזיקה בשאטו פומאר שבבורגונדיה יצירת קשרים חדשים². ב־1940 עבר לפריז כדי ללמוד בליציאון אנרי הרביעי, ושם התכונן לבחינות הכניסה לאקול נורמל סופרייר בפילוסופיה; שם גם פגש את פונטאליס, שותפו לעתיד. ב־1943 ובחלק מ־1944 פעל עם המחתרת הצרפתית, ולאחר מכן נכנס לאקול נורמל לשנת הלימודים 1944–45. בין מוריו שם היו פרדינן אלקיה, גסטון בשלר, ז׳אן איפוליט ומוריס מרלו-פונטי יצירת קשרים חדשים². שניים מהם משכו אותו אל הפסיכואנליזה: אלקיה, שהיה קרוב לסוריאליסטים והיה בעצמו באנליזה, ואיפוליט ההגליאני. בתחילה ביקש לפלאנש להכניס את האנליזה אל הפילוסופיה, ולא לעסוק בה הלכה למעשה האחר שבפנים⁶.

מלגה הביאה אותו להרוורד לשנת 1946–47. בעצת רודולף לוונשטיין בילה את השנה במחלקה ליחסים חברתיים (Department of Social Relations), ושם הכיר אנליטיקאים ואנתרופולוגים של התרבות האחר שבפנים⁶. כששב לפריז המליץ עליו אלקיה בפני לאקאן. האנליזה שהחל אז נמשכה עד 1963, ולימים נחשבה לאנליזה הדידקטית שלו יצירת קשרים חדשים². לזמן מה היה פעיל פוליטית בקבוצה ״סוציאליזם או ברבריות״ (Socialisme ou Barbarie), אך העבודה האנליטית תפסה בהדרגה את מקומה של פעילות זו האחר שבפנים⁶.

ב־1951 עבר את בחינת האגרגסיון בפילוסופיה והחליט להיות אנליטיקאי. בעצת לאקאן למד רפואה ועשה התמחויות בפסיכיאטריה. עבודת הדוקטור שלו ברפואה עסקה בסכיזופרניה ובשיגעון הפואטי אצל הלדרלין, ובזכותה הוענק לו התואר ב־1959; את ההדרכות האנליטיות שלו עבר ב־1959–60. העבודה ראתה אור ב־1961 בשם Hölderlin et la question du père, בסדרה הפסיכואנליטית של דניאל לגאש בהוצאת Presses universitaires de France, ובכך נפתח בינו לבין ההוצאה הזאת קשר שנמשך כל חייו יצירת קשרים חדשים².

לפלאנש החל ללמד בסורבון ב־1962. הוא היה חבר בחברה הצרפתית לפסיכואנליזה (Société française de psychanalyse), שנוסדה עשור קודם לכן ולאקאן בין מנהיגיה, ושלא זכתה להכרה מצד האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית. ב־1963 הציעה האגודה הבינלאומית להכיר בחברה בתנאי שלאקאן יוסר מתפקידו כאנליטיקאי דידקטי. לפלאנש צידד ברוב, יחד עם פונטאליס, דידייה אנזייה ודניאל וידלושר, ונפרד מלאקאן. החברה התפרקה: חסידי לאקאן ייסדו את האסכולה הפרוידיאנית של פריז (École freudienne de Paris), ואילו האחרים הקימו את האגודה הפסיכואנליטית של צרפת, שהאגודה הבינלאומית הכירה בה. לפלאנש כיהן כנשיא האגודה מ־1969 עד 1971 יצירת קשרים חדשים².

חילוקי הדעות התיאורטיים בינו לבין לאקאן התגלו כבר ב־1960, במאמר על הלא-מודע שכתב עם סרז׳ לקלר יצירת קשרים חדשים². במאמר זה טען שהלא-מודע הוא מציאות בפני עצמה, ולא רק משמעות עמוקה יותר האחר שבפנים⁶. הוא מעולם לא קיבל את הפגישות של לאקאן באורך משתנה. ״אני מתנגד לחלוטין לפגישות קצרות״, אמר ב־2000, וטען כי האסוציאציה החופשית זקוקה לזמן האחר שבפנים⁶.

העבודה על ״אוצר המילים של הפסיכואנליזה״ החלה ביוזמת לגאש, ולפלאנש ופונטאליס השקיעו בה שמונה שנים. הספר ראה אור ב־1967 יצירת קשרים חדשים² אוצר המילים של הפסיכואנליזה¹. ב־1970 התמנה לפלאנש לפרופסור לפסיכואנליזה באוניברסיטת פריז VII. לאחר מאי 1968 היה שותף לייסוד המרכז שלה להוראה ולמחקר במדעי האדם הקליניים, ושם פתח תוכנית דוקטורט שהייתה פתוחה גם לסטודנטים שאינם קלינאים. הוא ערך את הסדרה Voix nouvelles en psychanalyse בהוצאת Presses universitaires de France. כמו כן ייסד את הרבעון Psychanalyse à l'Université (1975–94), שפרסם עבודות של אנשי אקדמיה ושל קלינאים לצד טקסטים בלתי מפורסמים של פרויד ושל מלאני קליין. הסמינרים שלו לתלמידי הדוקטורט, שהתקיימו מראשית שנות ה־70 ועד ראשית שנות ה־90, ראו אור בשבעה כרכים בשם Problématiques, מונח שעיבד מבשלר ומקנגיים יצירת קשרים חדשים².

מ־1988 ועד מותו היה המנהל המדעי של מהדורת Œuvres complètes de Freud בהוצאת Presses universitaires de France. עד אז מנע פיזור זכויות התרגום מהדורה צרפתית מאוחדת, והמפעל נשמר עצמאי מבחינה מוסדית ומחויב לדיוק יצירת קשרים חדשים². לפלאנש חילק את חייו בין פריז לבורגונדיה. הוא ואשתו נדין היו הבעלים של שאטו פומאר מ־1966 ומכרו אותו ב־2003, אך המשיכו לגור בו וליטול חלק בייצור היין. נדין לפלאנש, אשתו במשך שישים שנה, נפטרה באפריל 2010. לפלאנש מת מפיברוזיס ריאתי בבית החולים בבון ב־6 במאי 2012, בגיל 87 יצירת קשרים חדשים².

לפלאנש קרא את כתבי פרויד כפי שפרויד קרא את מטופליו, וחיפש בהם את מה שהטקסטים דחקו לשוליים או זנחו. אוצר המילים של הפסיכואנליזה¹ לא הסתפק בהגדרת מונחים. הוא התחקה אחר התפתחותו של כל מושג לאורך כתבי פרויד, וביסס את התיאור בקטעים מתוך כתביו אוצר המילים של הפסיכואנליזה¹ יצירת קשרים חדשים².

שניים מערכיו החזירו לשימוש מושגים פרוידיאניים שנזנחו. הערך après-coup אסף את השימושים המפוזרים של פרויד במילה nachträglich למושג אחד, בדיעבד, שעבורו העדיף לפלאנש לימים את המונח האנגלי ״afterwardsness״ על פני ״deferred action״. הערך Anlehnung, שתורגם ל־étayage, החיה את מושג ההישענות אוצר המילים של הפסיכואנליזה¹.

״חיים ומוות בפסיכואנליזה״ (1970) צמח מתוך המחקר לקראת ״אוצר המילים״, וביקש ״להעביד את פרויד״ יצירת קשרים חדשים². מבקרים רבים כפו על פרויד שיטה אחידה, גם במחיר ויתור על מושגים כמו דחף המוות. לפלאנש, לעומתם, בחן שורה של מונחים פרוידיאניים מרכזיים, שכל אחד מהם נושא בתוכו שני מושגים השייכים למערכות מושגיות יריבות. הוא לא בחר ביניהם: הוא התייחס לגרסאות השונות כאל יסודותיו של חלום, שיש לפרש אותם יחד חיים ומוות בפסיכואנליזה³. הפרק הראשון העמיד את ההישענות כדגם להופעתו של הדחף המיני, הנשען על פונקציה חיונית כמו ההזנה ואחר כך מתנתק ממנה חיים ומוות בפסיכואנליזה³. לקראת סוף ימיו אמר שלעשות צדק עם טקסט פירושו ״לא להסוות את סתירותיו אלא להשיבן״ יצירת קשרים חדשים² סקסואל⁷.

המסה שכתב עם פונטאליס ב־1964, ״פנטזיה ראשיתית, פנטזיות על אודות הראשית, ראשית הפנטזיה״, השיבה לשימוש את מושג הפנטזיה הראשיתית של פרויד. היא קראה את הסצנה הראשונית, את הפיתוי ואת הסירוס כפנטזיות על אודות הראשית, שכל אחת מהן מעלה על הבמה תשובה לחידה: מקורו של הסובייקט, מקורה של המיניות ומקורו של ההבדל בין המינים פנטזיה ראשיתית, פנטזיות על אודות הראשית, ראשית הפנטזיה⁸. לימים תיאר לפלאנש את המסה כחשיפה היסטורית של מושג, ולא כאימוץ שלו: ״אני לא מסכים עם מושג הפנטזיה הראשיתית״. הוא דחה את ביסוסן של הפנטזיות הראשיתיות אצל פרויד על זיכרון תורשתי. במקומו העמיד קודים שהתרבות מספקת, ומנה ביניהם את תסביך אדיפוס האחר שבפנים⁶.

לפלאנש סבר שנטישת תיאוריית הפיתוי בידי פרויד ב־1897 הייתה תעייה מן הדרך. הוא שב אל התיאוריה, אך ניתק אותה מהתעללות ממשית ומן הפתולוגיה יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה⁴. ״יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה״ (1987) כינס את פרי המחקר של סמינרי Problématiques, רגע שעליו כתב לפלאנש: ״עתה הגיע הרגע להראות כיצד עמדותיי קשורות זו בזו״. זו הייתה ההצגה המקיפה הראשונה של תיאוריית הפיתוי המוכלל יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה⁴. כפי שהדגיש ניקולס ריי, לתיאוריה לא היה כל קשר לטיפולים בזיכרונות משוחזרים. היא העבירה את הפיתוי ממקורה של פתולוגיה אל יסודה של כל נפש יצירת קשרים חדשים².

בטיפול היומיומי בתינוק, המבוגר מפנה אל הילד מסרים במילים, במחוות ובטיפול הגופני. המסרים האלה חידתיים לשולח כמו למקבל, משום שהם נגועים במיניותו הלא-מודעת של המבוגר יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה⁴. לפיכך הסיטואציה המכוננת היא הסיטואציה האוניברסלית שבין מבוגר לילד, ולא המשולש המשפחתי. ״ילד יכול להיעשות אנושי ולהתחנך בלי הורים, אבל לא בלי לקבל מסרים של מבוגרים״, אמר לפלאנש, והלא-מודע של המבוגר עצמו הוא הגורם השלישי בסיטואציה האחר שבפנים⁶. האני, הלא-מודע והאני העליון נוצרים באופן משני, מתוך ניסיונותיו של התינוק, שנכשלים בחלקם, לשלוט ברישומים האלה, לסמל אותם ולתרגם אותם יצירת קשרים חדשים². ההדחקה הראשונית היא כישלונו של התרגום הזה: מה שאינו ניתן לתרגום נותר מאחור כתכנים הלא-מודעים הראשונים יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה⁴.

על בסיס זה הרחיב לפלאנש את המודל התרגומי של ההדחקה אצל פרויד למודל תרגומי של הבדיעבד, של הטראומה והמיניות האינפנטילית, ושל התכוננותו של האדם כיצור המספר את עצמו ובונה תיאוריות על עצמו. לימים כינה את הסיטואציה המכוננת גם הסיטואציה האנתרופולוגית היסודית יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה⁴ סקסואל⁷. באותה רוח בא לראות בהישענות משענת שבעזרתה התחמק פרויד ממה שהפיתוי חשף. המיניות, כך הסיק, באה מן האחר האחר שבפנים⁶.

המסות שכונסו בקובץ ״המהפכה הקופרניקאית שלא הושלמה״ (1992) נכתבו בין 1967 ל־1992, והקובץ נקרא על שם מסה משנת 1992. אצל לפלאנש הלא-מודע אינו מולד, ואינו ביטוי של סתמי אינסטינקטואלי. הוא זר השוכן בתוך הסובייקט, שנוצר משאריותיהם הבלתי מתורגמות של מסרי האחר. פרויד הסיט את הסובייקט ממרכזו אל עבר האחר, אך שב ונסוג פעם אחר פעם אל הסברים אנדוגניים ופילוגנטיים המהפכה הקופרניקאית שלא הושלמה⁵. ב־2000 השווה לפלאנש את מצבה של התיאוריה הפסיכואנליטית ל״תלמיות מאוחרת: הצטברות של השערות נוספות״ האחר שבפנים⁶. באותו קובץ נכללות גם מסות על ההעברה כדבר שהאנליטיקאי מעורר, ועל המזוכיזם ותיאוריית הפיתוי המוכלל המהפכה הקופרניקאית שלא הושלמה⁵. באחת מהן, ״הזמן והאחר״ (1991), פירש את האנליזה כהתרת אריגה, ״התרת סבך שתאפשר היווצרות של קשרים חדשים״ יצירת קשרים חדשים².

מסותיו האחרונות, שכונסו ב״סקסואל״ (2007), מבחינות בין הדחף לבין האינסטינקט ובין המיניות לבין ההיקשרות. הן עוסקות גם במגדר, במין ובמיני, וקוראות את הסירוס ואת תסביך אדיפוס כקודים וכתבניות סיפוריות סקסואל⁷. באותן שנים עבד על ההזדהות הראשונית כהזדהות בידי האחר. לטענתו, מגדרו של אדם משויך לו תחילה בידי המבוגרים הסובבים את הילד, והשיוך נושא עמו את הלא-מודע שלהם האחר שבפנים⁶.

״אוצר המילים״ תורגם במהרה לאנגלית, וכיום הוא קיים ביותר מעשרים שפות יצירת קשרים חדשים². המו״ל האנגלי שלו מציג אותו כקלסיקה מבוססת לסטודנטים ולחוקרים אוצר המילים של הפסיכואנליזה¹. התיאוריה של לפלאנש עצמו עוררה עניין רב ביבשת אירופה, באמריקה הלטינית ובקנדה יצירת קשרים חדשים².

באנגלית ראה אור ״חיים ומוות בפסיכואנליזה״ בתרגומו של ג׳פרי מלמן ב־1976 חיים ומוות בפסיכואנליזה³, ו״יסודות חדשים״ בתרגומו של דייוויד מייסי ב־1989 ובתרגומו של ג׳ונתן האוס ב־2016 יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה⁴. ״סקסואל״ תורגם בידי ג׳ון פלטשר, ג׳ונתן האוס וניקולס ריי בשם Freud and the Sexual סקסואל⁷.

בהקדמה לראיון שערכו עמו ב־2000 כינו אותו פיטר אוסבורן וג׳ון פלטשר התיאורטיקן הפסיכואנליטי המקורי ביותר בזמנו, ובעל ההשכלה הפילוסופית הרחבה ביותר האחר שבפנים⁶. בהספד שכתב תיאר ריי את מפעלו של לפלאנש כולו כאנליזה של פרויד לאורך חיים שלמים, שנעשתה בשירות התביעה הקופרניקאית של פרויד עצמו. הוא חתם את ההספד בקריאתו של לפלאנש לנתח ולהתאבל, שאותה המחיש באריגתה של פנלופה ובהתרת אריגתה, אב-הטיפוס של האנליזה יצירת קשרים חדשים².

בין ספריו העיקריים של לפלאנש: Hölderlin et la question du père (1961). עם פונטאליס כתב את המסה פנטזיה ראשיתית, פנטזיות על אודות הראשית, ראשית הפנטזיה⁸ (1964) ואת אוצר המילים של הפסיכואנליזה¹ (1967). בין ספריו האחרים: חיים ומוות בפסיכואנליזה³ (1970), שבעת הכרכים של Problématiques שמקורם בסמינרים שלו, יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה⁴ (1987), הקובץ המהפכה הקופרניקאית שלא הושלמה⁵ (1992), Entre séduction et inspiration: l'homme (1999), וקובץ מסותיו האחרון, סקסואל: המיניות המורחבת במובן הפרוידיאני⁷ (2007) יצירת קשרים חדשים².