אריק אריקסון

אריקסון נולד בפרנקפורט ב־15 ביוני 1902. אמו, קרלה אברהמסן, הייתה יהודייה דנית שבעלה נטש את המשפחה עוד לפני שנולד אריק. כשנישאה בשנית קיבל הילד את שם המשפחה הומבורגר, ואת השם אריק הומבורגר אריקסון אימץ כשהגיש בקשה לאזרחות אמריקאית (דברי הזיכרון של הרווארד¹). לאחר הגימנסיה הקלאסית בקרלסרוהה למד אמנות, שנה אחת בבית הספר הממלכתי לאמנות של באדן ושנתיים באקדמיה לאמנות במינכן, ואחר כך בילה כמה שנים בנדודים. הביוגרפיה שכתב לורנס ג׳. פרידמן, אדריכל הזהות⁴, עוקבת אחר חייו ממוצאו הלא-ודאי הזה ואילך, וקוראת את תורת הזהות המאוחרת שלו לאור תולדות חייו שלו.

אריקסון הגיע לווינה ב־1927. אנה פרויד הזמינה אותו ללמד בבית ספר פרטי קטן, שרוב תלמידיו היו ילדי החוג הפרוידיאני. זמן קצר לאחר מכן נכנס לאנליזה אצלה, שנמשכה עד 1933 בקירוב, והחל בהכשרה כאנליטיקאי ילדים (אדריכל הזהות⁴). הוא השתתף מדי פעם בקורסים באוניברסיטה, בעיקר באמנות ובתולדות האמנות, והחל בלימודי רפואה. הוא זנח אותם כשנעשה ב־1933 לחבר מן המניין במכון הפסיכואנליטי של וינה. עוד ב־1930 נשא לאישה את ג׳ואן סרסון (דברי הזיכרון של הרווארד¹).

ב־1933 היגרו אריקסון, אשתו ושני ילדיהם הקטנים לארצות הברית והשתקעו בבוסטון. הוא ביסס פרקטיקה אנליטית ומילא תפקידים בבית החולים הכללי של מסצ׳וסטס, במרפאת ג׳דג׳ בייקר ובמרפאה הפסיכולוגית של הרווארד. הוא גם נרשם ללימודי תואר מתקדם בפסיכולוגיה בהרווארד, אך עזב ב־1936 בלי תואר, משום ששיטות המחלקה לא התאימו לשיטותיו שלו. בשנים 1936 עד 1939 היה במכון ליחסי אנוש של ייל, כעמית מחקר וכמרצה בפסיכיאטריה וברפואת ילדים. בשנים אלה ביקר בשמורת האוגלאלה סיו בפיין רידג׳ שבדקוטה הדרומית. לפי דברי הזיכרון, הביקור חידד את התעניינותו באופן שבו הסביבה הממשית של הילד מעצבת את התפתחותו, והרחיק אותו מן הגורמים הפנימיים גרידא שעמדו במרכז העמדה הפרוידיאנית (דברי הזיכרון של הרווארד¹).

ב־1939 עבר למכון לרווחת הילד באוניברסיטת קליפורניה, כדי לעבוד במחקר אורך על מתבגרים. הגישה הכמותית של המחקר, המבוססת על עבודת צוות, לא הייתה נוחה לו, ועד 1944 עבר לעסוק במשרה מלאה בפרקטיקה פרטית באזור סן פרנסיסקו, ושם כתב את ילדות וחברה. הספר נשען על עבודת השדה שלו בקרב הסיו ובקרב היורוק בצפון קליפורניה (ילדות וחברה²). במלחמת העולם השנייה טבע את המונח משבר זהות לתיאור חיילים משוחררים במרפאת השיקום לוותיקים של בית החולים הר ציון בסן פרנסיסקו, שאיבדו את תחושת האחידות והרציפות האישית שלהם. הוא שחזר את מקור המונח בפתח הדבר לספר זהות, נעורים ומשבר⁵. ב־1950 סירב לחתום על שבועת הנאמנות שנדרשה זה מקרוב מסגל אוניברסיטת קליפורניה. ההגנה שהציג על סירובו שכנעה את השלטונות להניח לו להמשיך במשרתו, אך ב־1951 התפטר (דברי הזיכרון של הרווארד¹).

אריקסון היה חבר בסגל מרכז אוסטן ריגס בסטוקברידג׳ מ־1951 עד 1960, והמשיך לשמש בו יועץ עד 1973. בריגס ייסדה ג׳ואן אריקסון את תוכנית הפעילויות ואת גן הילדים, ושניהם עדיין פעלו ב־2022 (Erik Erikson at 120⁶). באותן שנים שימש יועץ לבית הספר ארסנל של בנג׳מין ספוק ולמכון הפסיכיאטרי המערבי, שניהם מסונפים לאוניברסיטת פיטסבורג, שבה נשא בתואר פרופסור. הוא גם פיתח את שיטת הפסיכוביוגרפיה שלו. מכיוון שביקש לעצמו יותר זמן לכתיבה ולהוראה מכפי שהותירה לו העבודה הקלינית, קיבל ב־1960 משרת פרופסור להתפתחות האדם בהרווארד, יחד עם משרת מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה. בהרווארד לימד קורס פופולרי לתואר ראשון על מעגל החיים האנושי וסמינר לתארים מתקדמים על פסיכוביוגרפיה. הוא פרש ב־1970 כפרופסור אמריטוס, וב־1972 שב כדי לשאת את הרצאות גודקין, שראו אור לימים בשם Toys and Reasons. ב־1978 העניקה לו הרווארד תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים. הוא מת בהרוויץ׳ שבמסצ׳וסטס במאי 1994, והותיר אחריו את אשתו ושלושה מארבעת ילדיהם (דברי הזיכרון של הרווארד¹).

אריקסון יצא מתורתו של זיגמונד פרויד על השלבים הליבידינליים של ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית, והרחיב אותה מאזורי הגוף אל המשימות החברתיות של כל תקופה בחיים. בספר ילדות וחברה ניסח מחדש את השלבים הליבידינליים כמערכת של אזורים ואופנים. לכל אזור בגוף יש אופן התקרבות משלו, כמו הכנסה פנימה, החזקה, שחרור או חדירה, וכל אופן הופך לדפוס של התנהגות חברתית. הוא קרא תיאור מקרה בשלושה מישורים השזורים זה בזה – האורגניזם, האגו והחברה – שאף אחד מהם אינו מסביר את הסימפטום לבדו. כל חברה, טען, פוגשת את השלבים הגופניים של הילד בדרכי חינוך משלה, התואמות את כלכלתה ואת תמונת עולמה. אצל הסיו והיורוק הראה כיצד דרכי חינוך הילדים של עם צייד ביזונים ושל עם דייג סלמון התאימו לאורחות חייהם. הסיו, שנותקו מאורח חייהם ההיסטורי, נותרו בלי זהות שאפשר לחיות על פיה (ילדות וחברה²).

הפרק "שמונה גילי האדם" באותו ספר הציג את מעגל החיים כשמונה שלבים, שכל אחד מהם מציב משבר בין שתי תוצאות. אלה הם אמון בסיסי מול חוסר אמון, אוטונומיה מול בושה וספק, יוזמה מול אשמה, חריצות מול נחיתות, זהות מול בלבול תפקידים, אינטימיות מול בידוד, פוריות מול קיפאון, ושלמות האני מול ייאוש (ילדות וחברה²). דברי הזיכרון מציינים שחמשת השלבים הראשונים מקבילים לשלביו של פרויד, ושאריקסון הוסיף את שלושת האחרונים, שלבי הבגרות הצעירה, הבגרות והבשלות (דברי הזיכרון של הרווארד¹). על פי העיקרון האפיגנטי שמסדיר את התכנית, לכל שלב יש זמן משלו שבו הוא עולה לקדמת הבמה, אך הוא תלוי באופן שבו נפתרו השלבים הקודמים. בערוב ימיו חזר אריקסון וניסח את התכנית בספר מעגל החיים נשלם⁷ (1982). שם מנה את כוח היסוד שכל שלב מניב, והקדיש תשומת לב רבה יותר לזקנה וליחסים בין הדורות.

הזהות עמדה במרכז התכנית. אריקסון השתמש לראשונה במונח זהות האני במאמר "התפתחות האגו ושינוי היסטורי" (1946), ודן בו בהרחבה הרבה ביותר במאמר "בעיית זהות האני" (1956). שני המאמרים נדפסו שוב בקובץ זהות ומעגל החיים⁸ (1959). בספר ילדות וחברה הגדיר את משימת גיל ההתבגרות כתחושה פנימית של אחידות ורציפות, התואמת את האחידות והרציפות של משמעותו של האדם בעיני אחרים. את הכישלון במשימה זו כינה בלבול תפקידים. במאמר מ־1956 תיאר אותו כפיזור זהות, ומאוחר יותר העדיף את המונח בלבול זהות. לפי תיאורו, החברה מעניקה לצעירים מורטוריום פסיכו-חברתי, דחייה של התחייבויות הבגרות שבמהלכה אפשר להתנסות בתפקידים ובאמונות. הספר זהות, נעורים ומשבר⁵ (1968) היה הניסוח המלא ביותר שלו לתאוריה. הוא עוסק בגיבוש הזהות לאורך מעגל החיים, במשבר של גיל ההתבגרות ובצורותיו הפתולוגיות, ובזהות ביחסה לגזע, למגדר ולתנועות הנוער של שנות ה־60. בבגרות האמצעית הנושא הוא הפוריות, הדאגה לכינונו ולהדרכתו של הדור הבא.

אריקסון גם העביר את רעיון הזהות מן הפרט אל ההיסטוריה. החלק האחרון של ילדות וחברה קורא את הקטבים של הזהות האמריקנית, את הדימויים שבהם תיאר היטלר את ילדותו ואת הסרט הסובייטי על נעוריו של מקסים גורקי כביטויים של זהויות לאומיות. הספר לותר הצעיר⁹ (1958) קורא את משברו של לותר במנזר כמשבר זהות ממושך וכמורטוריום, שפתרונו היה לנקודת מפנה בתולדות הדת. הספר האמת של גנדי³ (1969) מתמקד בשביתת הטקסטיל באחמדאבאד ב־1918. הוא מתחקה אחר האופן שבו צמחו הפוריות של גנדי באמצע חייו ושיטת ההתנגדות הבלתי אלימה שלו מתוך תולדות חייו האישיות ומתוך זמנו. שני הספרים קוראים את משבריו האישיים של מנהיג יחד עם המשברים ההיסטוריים של תקופתו, והם נעשו לדגם של הפסיכוהיסטוריה.

עבודתו של אריקסון מוקמה בתוך פסיכולוגיית האגו. במבוא ההיסטורי שכתב לזהות ומעגל החיים מיקם דייוויד רפפורט את התאוריה הפסיכו-חברתית בתוך פסיכולוגיית האגו שייסד היינץ הרטמן, וקשר אותה לעיסוקו של הרטמן בהסתגלות (זהות ומעגל החיים⁸). דברי הזיכרון, לעומת זאת, מדגישים עד כמה התרחק מן הגורמים הדינמיים הפנימיים של התאוריה הפרוידיאנית. הם מציינים גם שלותר הצעיר זכה להתקבלות שנויה במחלוקת: היסטוריונים מקצועיים מתחו ביקורת על ההיסטוריה שבו, וכמה פסיכואנליטיקאים ראו בו קרע מהותי עם הדוקטרינה הפרוידיאנית. לפי הערכתם של דברי הזיכרון, שיטתו הפסיכוביוגרפית זכתה בכל זאת למקום בכתיבה הביוגרפית (דברי הזיכרון של הרווארד¹).

בפסיכואנליזה הקלינית אימץ אוטו קרנברג את מושג פיזור הזהות במאמר ארגון אישיות גבולי¹⁰ (1967). שם היה היעדרה של תפיסה מגובשת של העצמי ושל האחרים לאחד הקריטריונים המבניים של ארגון אישיות גבולי. דברי הזיכרון מציינים את המשכיות ההתפתחות לאורך מעגל החיים כולו כתרומה של אריקסון שנזכרת יותר מכול. קלינאים במרכז אוסטן ריגס, שבו נוסד ב־1994 מכון אריקסון על שמו, מתארים מורשת דומה. ג׳יין טילמן זוקפת לזכותו את ההתנגדות לתפיסתו של פרויד שההתפתחות נעצרת עם גיל ההתבגרות, ומציינת עם זאת שחוקרים מאוחרים יותר ערערו על המסגרת שלו ותיקנו אותה. אריק פלקון רואה את השפעתו בהכרה הרווחת כיום בגורמים החברתיים הקובעים את בריאות הנפש (Erik Erikson at 120⁶).

בין ספריו של אריקסון: ילדות וחברה (1950, במהדורה מתוקנת ומורחבת ב־1963); לותר הצעיר: מחקר בפסיכואנליזה ובהיסטוריה (1958); זהות ומעגל החיים: מאמרים נבחרים (1959), שראה אור כמונוגרפיה הראשונה בסדרה Psychological Issues; Insight and Responsibility (1964); זהות, נעורים ומשבר (1968); האמת של גנדי: על מקורות האי-אלימות הלוחמנית (1969); Toys and Reasons, מתוך הרצאות גודקין שנשא ב־1972; ומעגל החיים נשלם: סקירה (1982).