דונלד ויניקוט

ויניקוט נולד בפלימות׳ שבדבון ב־7 באפריל 1896, למשפחה מתודיסטית אדוקה שהייתה פעילה בחיים הציבוריים. אביו, ג׳ון פרדריק ויניקוט, היה שותף בעסק המשפחתי לכלי מתכת ופעמיים ראש העיר פלימות׳, וב־1924 הוענק לו תואר אבירות. אמו, אליזבת מרתה וודס, הייתה בתו של רוקח מפלימות׳. הוא גדל עם שתי אחיות ומטפלת, ולימים תיאר את ילדותו כמאמץ שבו פרנסתו הייתה להשאיר את אמו הדיכאונית בחיים.

בבית הספר דה ליז בקיימברידג׳ חשב לראשונה על רפואה, לאחר ששבר את עצם הבריח. ב־1914 החל ללמוד ביולוגיה, פיזיולוגיה ואנטומיה בקולג׳ ג׳יזס בקיימברידג׳. במלחמת העולם הראשונה עבד כמתלמד ברפואה בבית חולים זמני בקיימברידג׳. ב־1917 הצטרף לצי המלכותי כקצין רפואה על המשחתת HMS Lucifer. לאחר מכן המשיך ללימודים קליניים בבית הספר לרפואה של בית החולים סנט ברתולומיו בלונדון, והוסמך ב־1920.

ב־1923 נישא לקדרית אליס טיילור; הם התגרשו ב־1949. ב־1951 נישא לקלייר בריטון, עובדת סוציאלית פסיכיאטרית שהייתה עמיתתו בזמן מלחמת העולם השנייה ולימים נעשתה פסיכואנליטיקאית. היא פיקחה על כמה מפרסומיו שראו אור לאחר מותו.

באותה שנה, 1923, החל אנליזה אצל ג׳יימס סטרייצ׳י שנמשכה כעשר שנים, וב־1927 החל את הכשרתו האנליטית. בעצת סטרייצ׳י פנה אל מלאני קליין כדי שתדריך אותו בטיפול האנליטי הראשון שלו בילד. הוא הוסמך כאנליטיקאי ילדים ב־1935, וקליין המשיכה להדריך אותו בטיפוליו בילדים במשך כמה שנים. עבודת החברות שלו מאותה שנה, "ההגנה המאנית", נשענה על תיאורה את חיי הינקות המוקדמים (תהליכי ההבשלה והסביבה המאפשרת²). ב־1936 החל אנליזה שנייה, אצל ג׳ואן ריווייר, שנמשכה עד ראשית שנות הארבעים.

ויניקוט מונה לבית החולים לילדים פדינגטון גרין בסביבות 1923 ועבד בו כרופא ילדים וכפסיכואנליטיקאי ילדים במשך ארבעים שנה. שמו של קובץ מאמריו הראשון, מאמרים מקובצים: דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה³ (1958), משרטט את הדרך הזאת. מאמריו המוקדמים, שהופנו בעיקר לרופאים, טוענים שחלק ניכר ממה שרפואת הילדים טיפלה בו כמחלה גופנית היה ביטוי לחרדה ולקונפליקט רגשי. בין הדוגמאות: חוסר מנוחה שנחשב בטעות לכוריאה ראומטית, הפרעות תיאבון ותסמינים בעיניים. לפי המאמרים האלה, חרדה אצל ילד היא פעמים רבות תקינה, ויש לשאת אותה ולא לסלק אותה.

במאמר "התבוננות בתינוקות בסיטואציה קבועה" (1941) תיאר כיצד תינוקות היושבים בחיק אמם מתמודדים עם מרית מבריקה שהונחה בהישג ידם. ההיסוס שלפני האחיזה בה, הכנסתה לפה והמשחק בה, והפלתה מצטרפים לרצף שהסטיות ממנו חושפות את חרדותיו של התינוק. ההתייעצות עצמה יכולה להיות טיפולית. עם ילדים גדולים יותר השתמש במשחק השרבוט, שבו צייר צורה שהילד המשיך, או שהילד צייר צורה כזאת בשבילו.

במלחמת העולם השנייה שימש ויניקוט רופא ילדים יועץ לתוכנית פינוי הילדים. בין 1943 ל־1966 נשא יותר משישים שיחות ברדיו של ה־BBC, החל בסדרה משנת 1943 בשם "ילדים מאושרים".

הדיונים השנויים במחלוקת של שנות המלחמה הסתיימו בפשרה בין שלוש קבוצות בחברה הפסיכואנליטית הבריטית: תומכי אנה פרויד, הקלייניאנים, וקבוצת האמצע, לימים הקבוצה העצמאית. ויניקוט השתייך לקבוצת האמצע, וכך גם רונלד פיירברן, מיכאל בלינט וג׳ון בולבי, בין היתר. הוא כיהן כנשיא החברה מ־1956 עד 1959 ושוב מ־1965 עד 1968. הוא היה עמית הקולג׳ המלכותי לרופאים, וב־1968 קיבל את מדליית ג׳יימס ספנס.

מ־1962 עד 1968 ניתח לסירוגין את הארי גאנטריפ, שבא אליו בלונדון לאחר האנליזה שעבר אצל פיירברן. ויניקוט מת בלונדון ב־25 בינואר 1971, לאחר האחרון בסדרה של התקפי לב.

יסוד התאוריה של ויניקוט הוא שאי אפשר לתאר את התינוק בנפרד מן הטיפול שהוא מקבל. במאמר התיאוריה של יחסי הורה-תינוק⁴ (1960) טען שהתינוק והטיפול האימהי בו יוצרים יחידה אחת, ושהפוטנציאל המולד של התינוק נעשה לאדם רק בצירוף הטיפול הזה. נקודת המוצא שלו הייתה הערה של זיגמונד פרויד משנת 1911. יצור הנשלט בידי עקרון העונג, אמר פרויד, יכול לשרוד רק אם הטיפול שהוא מקבל מאמו נחשב לחלק ממנו.

ויניקוט שרטט רצף של תלות: תלות מוחלטת, תלות יחסית ותנועה לקראת עצמאות. את שלבו הראשון כינה שלב ההחזקה. החזקה פירושה לא רק החזקה גופנית של התינוק, אלא כל האספקה הסביבתית הקודמת לכל תחושה של חיים עם אדם אחר. היא כוללת הגנה מפני פגיעה פיזיולוגית, הסתגלות לרגישויותיו המיוחדות של התינוק, ושגרה יומית העוקבת אחר השינויים הקטנים של הצמיחה.

יכולתה של האם לספק אותה נשענת על הזדהותה עם תינוקה ולא על הדרכה. במאמר "מושקעות אימהית ראשונית" (1956) תיאר את ההזדהות המוגברת עם הרך הנולד המאפשרת זאת (דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה³). החזקה טובה דיה שומרת על רציפות הקיום של התינוק. חדירות מאלצות את התינוק להגיב, והתגובה קוטעת את הרציפות הזאת ומאיימת בכיליון.

תהליכי ההבשלה והסביבה המאפשרת² (1965), הקובץ השני שלו, מקבץ מאמרים בעיקר מן השנים 1957 עד 1963. הוא מציג את התאוריה הזאת בצורתה הבשלה. כל תינוק נושא נטיות מולדות לאינטגרציה, לשכינת הנפש בגוף ולהתייחסות לאובייקטים. תהליכי ההבשלה האלה מתממשים רק במקום שבו סביבה מפנה להם מקום. כשהאספקה נכשלת בשלב המוקדם ביותר, התינוק נתקל לא בתסכול אלא בחדירה, החושפת אותו לחרדות בלתי נתפסות.

אותו ספר מפתח את היכולת להיות לבד, הנרכשת, באופן פרדוקסלי, דרך היות לבד בנוכחות האם. הוא מפתח גם את היכולת לדאגה, העיבוד מחדש של ויניקוט לעמדה הדפרסיבית של קליין כהישג התפתחותי תקין. והוא גורס שכל אדם שומר על גרעין מבודד שאינו מתקשר, שזכותו שלא יגיעו אליו.

ויניקוט הציג את אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר⁵ בפני החברה הפסיכואנליטית הבריטית במאי 1951, והמאמר ראה אור ב־1953. המאמר יוצא מתצפית מוכרת. כמה חודשים לאחר הלידה רוב התינוקות נקשרים לחפץ מסוים אחד, פיסת שמיכה, חיתול או צעצוע רך, שהוריהם לומדים לכבד. בין המציאות הנפשית הפנימית לבין העולם החיצון הציע ויניקוט אזור שלישי, ביניימי, של התנסות, ששניהם תורמים לו ושאיש אינו מערער על מעמדו.

אובייקט המעבר שייך לאזור הזה. בעיני צופה מן החוץ הוא בא מבחוץ, אבל בעבור התינוק הוא אינו בא מבחוץ וגם אינו הזיה. הוא מייצג את השד או את האם, ועם זאת העובדה שאינו השד חשובה לא פחות מן העובדה שהוא מייצג אותו. זהו השימוש הראשון של התינוק בסמל וחוויית המשחק הראשונה שלו. אין הוא אובייקט פנימי במובן של קליין אלא קניין, והוא שומר על משמעותו רק כל עוד האובייקט הפנימי נשאר חי וטוב דיו. זה תלוי בתורו בכך שהאם הממשית תישאר אמינה.

הגרעין התאורטי של המאמר הוא תאוריה של אשליה. בתחילה האם הטובה דיה מסתגלת כמעט לחלוטין לצורכי תינוקה. אז מופיע השד היכן ומתי שהתינוק מוכן ליצור אותו, ולתינוק יש אשליה שהוא עצמו יצר אותו. משימתה המאוחרת יותר היא התפכחות הדרגתית, כשהסתגלותה פוחתת בקצב יכולתו הגוברת של התינוק לשאת תסכול. את הפרדוקס שבלב החוויה המעברית יש לקבל, לא ליישב: איש אינו שואל את התינוק אם יצר את האובייקט או מצא אותו.

בדרך כלל לא מתאבלים על האובייקט וגם אין שוכחים אותו. הוא מאבד את משמעותו ככל שהתופעות המעבריות מתפשטות על פני כל התחום התרבותי. אזור הביניים נושא את משחקו השקוע של הילד הקטן אל חיי המבוגר, כאמנות, כדת, כחיים של דמיון וכעבודה מדעית יצירתית. ויניקוט שרטט גם את הפסיכופתולוגיה שלו, וקרא את ההתמכרות, את הפטיש ואת השקר והגניבה ביחס אליו.

גרסה מתוקנת של המאמר פותחת את משחק ומציאות¹. שם ממקמים "מיקומה של החוויה התרבותית" (1967) והפרקים שאחריו את החוויה התרבותית במרחב הפוטנציאלי שבין התינוק לאם.

במאמרים שקובצו בתהליכי ההבשלה והסביבה המאפשרת² הבחין ויניקוט בין עצמי אמיתי, מקור הספונטניות ותחושת הממשות, לבין עצמי כוזב. העצמי הכוזב בנוי על היענות ומגונן על העצמי האמיתי. ארגוני העצמי הכוזב נעים מהיענות חברתית בריאה ועד מקרים שבהם העצמי הכוזב נתפס ככל האדם. ויניקוט הכיר בכך שלרעיון היו מבשרים בכתיבה האנליטית שקדמה לו.

מאמר מוקדם יותר, "השכל ויחסו לפסיכה-סומה" (1949), ראה בשכל פעיל יתר על המידה תחליף לטיפול שכשל (דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה³). משחק ומציאות¹ הרחיב את הנושא. הספר מעמיד את האפרצפציה היצירתית, שבזכותה החיים נחווים כראויים לחיותם, מול היענות המותירה תחושה של חוסר תוחלת. הוא גם מבחין, אצל בני שני המינים, בין יסוד נשי, הקשור בהוויה, לבין יסוד גברי, הקשור בעשייה, ומתאר את פני האם כמראה הראשונה שבה התינוק רואה את עצמו.

שנאה בהעברה הנגדית⁶, שתאריכו 1947 ושראה אור ב־1949, בוחן את השנאה שאנליטיקאים, פסיכיאטרים ואחיות פסיכיאטריות חשים כלפי מטופליהם. העבודה עם מטופלים פסיכוטיים ואנטי־חברתיים, טען ויניקוט, נעשית בלתי אפשרית אלא אם שנאתו של האנליטיקאי עצמו "מבוררת היטב ביותר ומודעת".

הוא הבחין בין שלושה סוגים של העברה נגדית: רגשות והזדהויות חריגים הנתונים להדחקה אצל האנליטיקאי, המחייבים אנליזה נוספת; הזדהויות הנובעות מתולדות חייו האישיות של האנליטיקאי, המקנות לעבודתו את אופייה; ולבסוף "העברה נגדית אובייקטיבית באמת". האחרונה היא אהבתו ושנאתו של האנליטיקאי בתגובה לאישיותו ולהתנהגותו הממשיות של המטופל, הרעיון שנרשם כאן בשם העברה נגדית אובייקטיבית.

לב המאמר הוא אנלוגיה בין האנליטיקאי של מטופל הנמצא ברגרסיה עמוקה לבין אמו של תינוק שזה עתה נולד. התינוק, לפני האינטגרציה, אוהב אהבה חסרת רחמים, ואילו האם "שונאת את תינוקה מן הרגע הראשון". עליה לשאת את השנאה הזאת בלי לפעול על פיה. באופן דומה אין לצפות שמטופל פסיכוטי ישא את שנאתו לאנליטיקאי אלא אם האנליטיקאי מסוגל לשנוא אותו. כלשונו של ויניקוט: "אם המטופל מבקש שנאה אובייקטיבית או מוצדקת, עליו להיות מסוגל להגיע אליה, שאם לא כן לא יוכל לחוש שביכולתו להגיע לאהבה אובייקטיבית." הוא המחיש זאת בילד מפונה מימי המלחמה, בורח כרוני, שהוא ואשתו קלטו לביתם.

ויניקוט העביר את התוכנית ההתפתחותית שלו אל הטכניקה. המאמרים על הטכניקה בתהליכי ההבשלה והסביבה המאפשרת² מסדרים את ההפרעות הנפשיות לפי שלב התלות שבו כשלה הסביבה. הם רואים במסגרת האנליטית סביבה מחזיקה שייתכן שתצטרך לשאת רגרסיה לתלות. במאמרים על רגרסיה משנת 1954 טען שמטופלים שהטיפול המוקדם ביותר בהם כשל עשויים להזדקק לרגרסיה כזאת בתוך מסגרת אמינה, הבאה לייצג את הטיפול ההוא (דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה³). מטופלים כאלה זקוקים מן האנליזה פחות לפירוש של קונפליקט יצרי ויותר למסגרת שבה יימצא מענה לתלותם. שם הבנתו של האנליטיקאי עצמה פועלת כצורה של החזקה (התיאוריה של יחסי הורה-תינוק⁴).

המאמר "הנטייה האנטי־חברתית" (1956) ראה בגניבה ובהרסנות אצל ילדים מקופחים סימנים של תקווה.

משחק ומציאות¹, שראה אור זמן קצר לאחר מותו, רואה במשחק פעילות אוניברסלית, בסיס הבריאות ואמצעי הפסיכותרפיה. לפי השקפה זו, הפסיכותרפיה מתרחשת במקום שבו חופפים משחקו של המטופל ומשחקו של המטפל, וכשמטופל אינו מסוגל לשחק, המשימה הראשונה היא לאפשר את המשחק. רק במשחק, טען ויניקוט, אדם יכול להיות יצירתי ולהשתמש באישיותו כולה, ורק בהיותו יצירתי הוא מוצא את העצמי.

פרק הספר על השימוש באובייקט הוצג לראשונה בניו יורק ב־1968 וראה אור ב־1969. הוא מבחין בין התייחסות לאובייקט, שעדיין נתון לשליטתו הכול־יכולה של הסובייקט, לבין שימוש בו. שימוש נעשה אפשרי רק לאחר שהסובייקט הורס את האובייקט בפנטזיה והאובייקט שורד, דבר הממקם אותו בעולם של מציאות משותפת.

ויניקוט ראה ברעיונותיו צמיחה מתוך הפסיכואנליזה של פרויד ולא סטייה ממנה. הערכתו את קליין משנת 1962, שקובצה בתהליכי ההבשלה והסביבה המאפשרת², מוקירה את תרומתה. היא מבקרת אותה על שהמעיטה בתלותו של התינוק במה שהסביבה מספקת.

מן הצד הקלייניאני, דחייתו את מושגי הקנאה ודחף המוות יכלה להיראות כנסיגה מן המציאות הקשה שקליין מצאה בחיי הינקות, ואילו אחרים מצאו שהוא קרוב מדי לקליין. מבקרים טענו גם שעמדתו התאורטית מזדהה עם אם מאודלזת. היו שראו בעבודתו פולחן רומנטי של משחק הילדות, ותאוריה של עצמי אמיתי ועצמי כוזב שעוצבה בידי חוויתו שלו בטיפול באם מדוכאת. לדברי ג׳אן אברם, היעדרותו הממושכת מתוכניות ההכשרה האנליטיות המרכזיות קשורה לשפתו היומיומית ולהתמקדותו בסביבה.

השפעתו הייתה רחבה. תומאס ה. אוגדן בנה על המרחב המעברי ועל המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט בעבודותיו על המרחב הפוטנציאלי⁷ ומצע הנפש⁸. ויניקוט עיצב את חשיבתו של אנדרה גרין על מצבי הגבול, על הטכניקה האנליטית ועל המרחב המעברי, כפי שעולה מעבודת השלילי⁹.

מאמרו על השימוש באובייקט, על ההרס של הזולת ועל הישרדותו, הוא אבן יסוד בתאוריית ההכרה של ג׳סיקה בנג׳מין בעבודותיה כבלי האהבה¹⁰ ומתווה של אינטרסובייקטיביות¹¹. הרולד סרלס ציטט אותו תכופות ושב שוב ושוב אל התופעות המעבריות שלו. ר. ד. ליינג כתב לו ב־1958 והודה לו על עזרתו, והפילוסופית מרתה נוסבאום תמכה בעבודתו בלהט.

ספרו הראשון של ויניקוט היה Clinical Notes on Disorders of Childhood (1931). מאמריו הפסיכואנליטיים קובצו במאמרים מקובצים: דרך רפואת הילדים אל הפסיכואנליזה³ (1958) ובתהליכי ההבשלה והסביבה המאפשרת² (1965). בין מאמריו המרכזיים שנאה בהעברה הנגדית⁶ (1949), אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר⁵ (1953) והתיאוריה של יחסי הורה-תינוק⁴ (1960).

בין כתביו להורים The Child, the Family and the Outside World (1964). בשנת מותו ראו אור משחק ומציאות¹, Therapeutic Consultations in Child Psychiatry ו־The Piggle.

בין הכרכים שראו אור לאחר מותו Deprivation and Delinquency (1984), Holding and Interpretation (1986) ו־Human Nature (1988). כתביו המקובצים ראו אור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ב־2016.