אנדרה גרין

גרין נולד בקהיר ב-12 במרץ 1927, הצעיר מבין ארבעה ילדים במשפחה יהודית. צרפתית הייתה שפתו הראשונה. בליסה הצרפתי בקהיר למד הן פילוסופיה והן מדעים, ולאחר בחינות הבגרות פנה לרפואה. ב-1945 עזב את מצרים לפריז כדי להמשיך את לימודיו בפקולטה לרפואה, ושם התמחה בפסיכיאטריה. לימים אמר שהפסיכיאטריה אפשרה לו לחבר בין עניינו בפילוסופיה לעניינו במדע, ובייחוד בשאלת היחס בין גוף לנפש, בין המוח לנפש.

את רוב התמחותו עשה בבית החולים סנט-אן. שם פגש את הפסיכיאטר אנרי אֵי והשתתף במפגשים שאי ערך בבונוואל. גם את לאקאן פגש לראשונה בסנט-אן: ב-1953 לפי זיכרונו שלו ב-Against Lacanism⁵, וב-1955 לפי תיאורים ביוגרפיים צרפתיים. האנליזה הראשונה שלו, בשנים 1956–1960, הייתה אצל מוריס בובה. אחר כך עבר תקופות אנליזה נוספות אצל ז׳אן מאלה ולאחר מכן אצל קתרין פארה. ב-1965 נעשה חבר מן המניין בחברה הפסיכואנליטית של פריז. המו״ל של ספריו הראשונים מתאר אותו כמי שהיה chef de clinique, רופא בכיר במרפאה האוניברסיטאית, למחלות נפש בפקולטה בפריז.

גרין השתתף בסמינר של לאקאן ובה בעת נשאר בחברה הפסיכואנליטית של פריז. לדבריו החל להגיע אליו ב-1960; לפי תיאורים אחרים, ב-1961. הוא הרצה בסמינר ב-1965 וב-1967, ובשנים 1962–1963 גם הציג את התאוריה הלאקאניאנית בסמינר של רולאן בארת בבית הספר המעשי ללימודים גבוהים (EPHE). ב-Against Lacanism⁵ הוא נזכר שהיה שבוי במחשבה הלאקאניאנית ובה בעת נמשך אל הפסיכואנליזה הבריטית. משיכה זו החלה בקונגרס של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית (IPA) באדינבורו ב-1961, שבו פגש את הרברט רוזנפלד, את חנה סגל ואת ויניקוט. הוא מצא שם פרקטיקה קלינית ההולמת את הקשיים של מטופלים ממשיים, ובמשך שנים היה קרוע בינה לבין לאקאן. התיאורים חלוקים בשאלה מתי פגש לראשונה את ויניקוט ואת ביון: ביוגרפיה צרפתית אחת מציבה את שתי הפגישות בקונגרס ה-IPA בפריז ב-1957, ואילו גרין עצמו תיארך את פגישתו עם ויניקוט לאדינבורו. עבודתם עיצבה את חשיבתו על המצבים הגבוליים, על הטכניקה האנליטית ועל המרחב המעברי.

הקרע עם לאקאן בא ב-1967. גרין קשר אותו למאמר ארוך שלו על הנרקיסיזם שלא ציטט את לאקאן. תיאור מ-2012 קושר אותו דווקא לדחייתו את התזה של לאקאן שהלא-מודע בנוי כשפה.

ב-1966 ניהל גרין סמינר במכון לפסיכואנליזה של פריז. בין אורחיו היו ז׳אק דרידה, רנה ז׳ירר, מישל סר, מרסל דטיין וז׳אן-פייר ורנן. במחצית הראשונה של שנות השבעים עמד בראש המכון. בשנים 1975–1977 היה סגן נשיא האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית, ב-1979–1980 החזיק בקתדרת הזיכרון על שם פרויד ביוניברסיטי קולג׳ לונדון, ובשנים 1986–1989 היה נשיא החברה הפסיכואנליטית של פריז. ב-1995 קיבל את פרס סיגורני, והיה חבר כבוד בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. הוא מת בפריז ב-22 בינואר 2012, בגיל 84.

ספרו הראשון של גרין, Un Œil en trop¹ ‏(1969), קורא את הטרגדיה כבמה שעליה מתגלם תסביך אדיפוס. הוא מתרכז בפניו השליליות של התסביך: העוינות בין המינים ובין הדורות. כל אחת משלוש המסות המרכזיות בספר עוסקת במעשה אלימות אחד. הראשונה עוסקת ברצח האם באורסטיאה של אייסכילוס, בהשוואה למחזות אלקטרה של סופוקלס ושל אאוריפידס. השנייה עוסקת ברצח האישה בידי בעלה באותלו של שייקספיר, שגרין רואה בו טרגדיה של שיגעון הקנאה החושפת את מהלכה של הפרנויה. השלישית עוסקת בהקרבת הבת בידי אביה באיפיגניה של ראסין, לצד אאוריפידס.

פרולוג מציג את הקריאה הפסיכואנליטית בטרגדיה כתרומה לביקורת הספרותית. אפילוג שואל כיצד מתייחס מיתוס אדיפוס אל האמת המתגלה דרך עיוותיו. תרגומו האנגלי של אלן שרידן ראה אור ב-1979 בשם The Tragic Effect.

Le Discours vivant² ‏(1973) מציג את תאוריית האפקט של גרין. הוא מתחקה אחר מקומו של האפקט בכתבי פרויד ובספרות שאחריו, ואחר כך במבנים הקליניים ובתהליך האנליטי. הספר מסתיים במודל תאורטי של האפקט, השפה והשיח, שבו ההזיה השלילית כבר ממלאת תפקיד. כנגד תאוריות המצמצמות את הלא-מודע לשפה, הוא טוען שהאפקט שייך ללב השיח הפסיכואנליטי, כרוך בדחף ובייצוג. תרגומו האנגלי, The Fabric of Affect in the Psychoanalytic Discourse, ראה אור ב-1999 בסדרה New Library of Psychoanalysis.

L'Enfant de ça⁶ ‏(1973), שנכתב עם ז׳אן-לוק דונה, קורא שורה אחר שורה את התמליל של ראיון יחיד. הראיון נערך במסגרת ייעוץ פסיכואנליטי במחלקה פסיכיאטרית כללית, ואנליטיקאי שני האזין לו. המטופל, Z, סיכם את מוצאו ואת מצוקתו גם יחד בטענה אחת: אמו שכבה עם חתנה, והוא הילד שנולד מן החיבור הזה.

המחברים משחזרים את ההיסטוריה שהראיון מרמז עליה ומציעים מפתח לחידתו. הם גם מהרהרים בפירוש שבנו בדיעבד, ובאי-הנוחות שעורר Z במי שהאזין לו. מכאן הם גוזרים את מושג הפסיכוזה הלבנה. המושג מציין גרעין פסיכוטי ללא דליריום או הזיה, שסימניו ריקונים וחסימות בחשיבה, ובו היכולת לחשוב מתרוקנת תחת לחצם של אובייקטים הנחווים כחודרניים או כאבודים. הם ראו בה שלב ראשון אפשרי, שממנו עשויה להתפתח לימים פסיכוזה גלויה. החלק המסכם של הספר מציג את המושג ומשרטט תאוריה של המרחבים הנפשיים ושל היחס בין הדחף לחשיבה. לספר מיוחסת תפנית בדרך שבה ניגשים פסיכואנליטיקאים צרפתים לפסיכוזה.

גרין כתב על הנרקיסיזם החל ב-1963. Narcissisme de vie, narcissisme de mort³ ‏(1983) מקבץ את מסותיו בנושא, חלקן שלא פורסמו קודם לכן. פרויד הניח למושג לסגת לאחר התיקונים של סביבות 1920, שהביאו את הניגוד בין דחפי החיים לדחף המוות ואת הטופיקה השנייה. המו״ל מציג את גרין כאחד המחברים המעטים שניסו לקשור את הנרקיסיזם לתאוריית הדחפים האחרונה הזאת.

לצד הנרקיסיזם של דחפי החיים, המבקש את אחדות האני, גרין מניח נרקיסיזם של מוות, שהוא מכנה נרקיסיזם שלילי. מטרתו ביטול האני מתוך שאיפה אל האפס: כיבוי התשוקה וכל קשר לאובייקטים. מבחינה קלינית הוא מופיע כריקות, כמשיכה אל האין וכנסיגה מן הקשרים.

החלק הראשון של הספר עוסק בתאוריה של הנרקיסיזם: הזהה והאחר, הנרקיסיזם הראשוני כמבנה או כמצב, והחרדה. החלק השני מתאר צורות נרקיסיסטיות הנפגשות בקליניקה: הנרקיסיזם המוסרי, המין הנייטרלי והאם המתה. אחרית דבר על האני, הלכוד בין הידיעה שהוא בן-תמותה לבין האמונה שהוא בן-אלמוות, נחתמת בדמותו של נרקיסוס בעל פני יאנוס. תרגומו האנגלי של אנדרו ולר, Life Narcissism, Death Narcissism, ראה אור ב-2001.

הקישור בין הנרקיסיזם למצבים הגבוליים הוביל את גרין לתאוריה שלו על השלילי. הוא תיאר את המטופל הגבולי כמי שלכוד בין החובה לשרוד לבין אי-היכולת להתמודד עם המשאלה לחיות.

La mère morte⁷ ‏(«האם המתה») החלה כהרצאה בחברה הפסיכואנליטית של פריז ב-1980, ופורסמה לראשונה כפרק האחרון של Narcissisme de vie, narcissisme de mort. המסה מתארת את תסביך האם המתה: העקבה שמותירה בילד אם שנותרת בחיים ונוכחת אך נעשית נעדרת מבחינה נפשית. היא שקועה בדיכאון, לעתים קרובות בעקבות אובדן שלה. כשהוא מאבד את נוכחותה החיה, הילד מסיג ממנה את השקעתו ומזדהה באופן לא-מודע עם האם ה״מתה״. כך נותר בו גרעין קר וריק מתחת לחיים מאוחרים שעשויים להיראות רגילים, והוא מתגלה באי-יכולת לאהוב, להפיק הנאה ולהשקיע באובייקטים חדשים.

גרין הציג את התסביך כתגלית שנעשית בהעברה, כזו שאפשר שלא תיראה בראשית האנליזה. הוא מופיע כדיכאון בהעברה, חזרה על דיכאון ילדות שלעתים קרובות אין להיזכר בו. המסה ראתה אור באנגלית בשם The Dead Mother בספר On Private Madness ‏(1986), ואחר כך בעברית כספר נפרד, בתרגום אורית רוזן ובעריכת מישל גרנק.

ב-Le Travail du négatif⁴ ‏(1993) עשה גרין את עבודת השלילי למושג המארגן של הפעולות הנפשיות האומרות לא. הביטוי בא מהגל; לאקאן הכניס אותו לפסיכואנליזה ואחר כך זנח אותו. גרין כינס תחתיו את ההדחקה, הפורקלוזיה, ההתכחשות, השלילה, הפיצול וההזיה השלילית. הכינוס מראה מה משותף להן ובה בעת שומר על ההבדל בין השפעותיהן. לדעתו, השפעות אלה הן שחושפות יותר מכול את מבנה הסובייקט, והן שמעצבות את תוצאתה של האנליזה.

הוא מתחקה אחר השלילי בחלקים של כתבי פרויד שבהם בדרך כלל אין מזהים אותו, כגון עבודת החלום, האבל וההזדהות. הוא גם עוקב אחר דרכו הקלינית של פרויד, מן הנוירוזה כתשליל של הפרוורסיה ועד המזוכיזם שמאחורי התגובה הטיפולית השלילית. לטענתו, הפסימיות המאוחרת של פרויד מתבהרת משרואים בה מאפיין של מבנים לא-נוירוטיים, גבוליים.

השלילי, בעיני גרין, אינו פתולוגי בלבד. דרך ההדחקה והסובלימציה הוא תנאי כללי של החיים האנושיים: יש לסרב לדחף במופרזותו כדי שאדם יהיה שייך לקהילה האנושית. הספר מסתיים בשאלה מדוע אצל אנשים מסוימים ה״לא״ הזה הופך לסירוב לחיות, הנשלט בידי שליליות הרסנית.

הפרקים המרכזיים מנסחים מחדש את דחף המוות במונחים נפשיים ולא ביולוגיים, כפונקציה דה-אובייקטלית. היא מסירה את ההשקעה מן האובייקטים, מתחליפיהם ולבסוף מן האני עצמו. היא עומדת מול הפונקציה האובייקטלית של דחפי החיים, וזוגה הוא הנרקיסיזם השלילי. פרקים אחרים עוסקים בפיצול במקרים הגבוליים, מן ההתכחשות ועד ההתנתקות, ובסובלימציה המגויסת לשירות דחף המוות. בהמשך למושג ההזיה השלילית של פרויד, גרס גרין שההזיה השלילית של האם אצל התינוק, משהופנם הטיפול שלה, מותירה מבנה ממסגר. המרחב הריק הזה הוא המקום שבו ייצוגים יכולים להיווצר אחר כך; היכן שהוא כושל, מופיע ריק במקום המחשבה. תרגומו האנגלי של אנדרו ולר, The Work of the Negative, ראה אור ב-1999.

גרין פרש את טיעונו במלואו בשיחה עם סרג׳ו בנבנוטו שהוקלטה בפריז במאי 1994 ופורסמה בשם Against Lacanism⁵. הוא טען שאין להפריד את התאוריה של לאקאן מן הפרקטיקה שלו. במשך שנים דחה את הפרקטיקה והעריך את התאוריה, אבל עד 1984 הגיע למסקנה ששתיהן עומדות או נופלות יחד, שכן אנליטיקאי, בניגוד לפילוסוף, אחראי כלפי מטופלים ולא רק כלפי טקסטים.

הוא תיאר את הפגישה הקצרה, שהפסקתה שרירותית, כהפעלת כוח. הוא גם גרס שהיא סותרת את הבכורה שלאקאן העניק למסמן, שכן פגישה בת דקות ספורות אינה מותירה זמן לדבר. לפי קריאתו, החידוש שהביא לאקאן לפסיכואנליזה הצרפתית שאב מן הזירה האינטלקטואלית, מהגל ועד סוסיר, יאקובסון ולוי-שטראוס, ולא מבעיות קליניות. פנייתו המאוחרת של לאקאן לטופולוגיה ולהיגיון של המסמן הטהור הרחיקה אותו אז מן האפקט, מן הדחפים ומן החודשים הראשונים של החיים.

הנוסחה שהלא-מודע בנוי כשפה, גרס גרין, החמיאה למי שעובדים במילים ובה בעת עקפה את המיניות ואת הילדות. במקום אחר טען שפרויד מיקם את הלא-מודע בין ייצוגי הדבר, כך שמה ששייך לשפה יכול להיות רק טרום-מודע. הוא הצביע על כך שרבים מאלה שהתכשרו או עבדו עם לאקאן עזבו אותו, ובהם ז׳אן לפלאנש וז׳אן-ברטראן פונטאליס. בנבנוטו העלה התנגדויות לאורך השיחה כולה: שגרין הופך מחלוקת תאורטית למחלוקת מוסרית, שהתנהגות פסולה אפשר למצוא בכל אסכולה, ושאצל לאקאן התשוקה קשורה בחוק.

אותה מחלוקת עוברת כחוט השני בספריו של גרין. Le Discours vivant² נכתב כנגד תאוריות המצמצמות את הלא-מודע לשפה. Le Travail du négatif⁴ נוטל נושא הגליאני שלאקאן הכניס לפסיכואנליזה ואחר כך נטש.

ר. הוראסיו אצ׳גויין תיאר את גרין כפרוידיאן שהגיע לסינתזה צלולה של לאקאן, ביון ובעיקר ויניקוט. הוא כתב זאת בהקדמתו ל-The Dead Mother: The Work of André Green ‏(1999), קובץ מסות על מחשבתו של גרין. באותו כרך טען אדם פיליפס שהחלומות, האפקטים והריקות עומדים במרכז עבודתו של גרין משום שבהם טבעו של הייצוג עצמו מועמד בסכנה. רוזין יוזף פרלברג, שסקרה את עבודתו, ראתה במסגרת המחשבה שלו שלם הגדול מסכום חלקיו.

רעיונותיו הגיעו לקוראי האנגלית בעיקר דרך תרגומים. במשך שנים רבות היו זמינים באנגלית רק שניים מספריו: The Tragic Effect ‏(1979) והקובץ On Private Madness ‏(1986), הכולל את The Dead Mother. תרגומי ספריו הצרפתיים העיקריים באו החל ב-1999. «האם המתה» ראתה אור גם בעברית.

לאחר מותו פרסם ה-International Journal of Psychoanalysis הספד עליו, ודומיניק קופה כתבה דברי הוקרה ב-Le Carnet Psy ב-2012. ב-2025 הקדיש לו אותו כתב עת תיק על מחויבותו הקלינית, ובו מסות על תרומתו לפסיכוסומטיקה ועל הנרקיסיזם של חיים ושל מוות.

ספריו של גרין בהוצאת Éditions de Minuit, רובם בסדרת Critique, הם Un Œil en trop ‏(1969), L'Enfant de ça עם ז׳אן-לוק דונה (1973), Narcissisme de vie, narcissisme de mort ‏(1983), Le Travail du négatif ‏(1993), Le Temps éclaté ‏(2000) ו-La Diachronie en psychanalyse ‏(2000). Le Discours vivant ראה אור בהוצאת Presses universitaires de France ב-1973.

בין ספריו הצרפתיים האחרים: La Folie privée: psychanalyse des cas-limites ו-Le Complexe de castration, שניהם מ-1990; La Déliaison ‏(1992); La Causalité psychique ‏(1995); ו-Les Chaînes d'Éros ‏(1997). בשנות האלפיים באו La Pensée clinique ‏(2002), Jouer avec Winnicott ‏(2004), Pourquoi les pulsions de destruction ou de mort? ‏(2007) ו-Illusions et désillusions du travail psychanalytique ‏(2010). ספריו האחרונים היו Du signe au discours ‏(2011) ו-La Clinique psychanalytique contemporaine ‏(2012), ואחרי מותו ראה אור Penser la psychanalyse avec Bion, Lacan, Winnicott ‏(2013).

באנגלית, מלבד התרגומים שכבר הוזכרו, ראו אור On Private Madness ‏(1986), The Chains of Eros, Psychoanalysis: A Paradigm for Clinical Thinking ‏(2005) ו-Key Ideas for a Contemporary Psychoanalysis ‏(2005).