מושג
שימוש באובייקט
ההבחנה של ויניקוט בין התייחסות לאובייקט, שיכולה להישאר בתחום שליטתו הכל-יכולה של הסובייקט, לבין שימוש בו, המחייב למקם את האובייקט מחוץ לשליטה זו ולהכיר בו כממשי. המעבר מתרחש כאשר הסובייקט הורס את האובייקט בפנטזיה והאובייקט שורד בלי להתנקם; הישרדותו היא שהופכת אותו לחיצוני, ומכאן לניתן לשימוש.
התפתחות
1969
הוצג בידי דונלד ויניקוט
הוצג לראשונה בניו יורק ב-1968, פורסם ב-1969 ועובד כפרק ב'משחק ומציאות'.
מתוך משחק ומציאות (1971)
1990
עובד מחדש בידי ג'סיקה בנג'מין
בנג'מין קראה את ההרס וההישרדות של האובייקט אצל ויניקוט כרגע שבו הזולת מוכר כסובייקט שמחוץ לשליטתנו, וכך ניסחה מחדש מושג על שימוש באובייקט כשלב בהכרה ההדדית.
מתוך מתווה של אינטרסובייקטיביות: התפתחות ההכרה (1990);סובייקטים דומים, אובייקטי אהבה: מסות על הכרה והבדל מיני (1995)
קשרים
- 1969 הוצג בידי דונלד ויניקוט
הוצג לראשונה בניו יורק ב-1968, פורסם ב-1969 ועובד כפרק ב'משחק ומציאות'.
- 1990 עובד מחדש בידי ג'סיקה בנג'מין
בנג'מין קראה את ההרס וההישרדות של האובייקט אצל ויניקוט כרגע שבו הזולת מוכר כסובייקט שמחוץ לשליטתנו, וכך ניסחה מחדש מושג על שימוש באובייקט כשלב בהכרה ההדדית.
חיבורים
- 1971
״משחק ומציאות״ (1971), שראה אור זמן קצר אחרי מותו של דונלד וויניקוט, מרכז ומפתח את הגותו המאוחרת על תחום החוויה הנמצא בין המציאות הנפשית הפנימית לבין העולם החיצוני המשותף. הספר נפתח בנוסח מעודכן של מאמרו מ-1951 על אובייקטי מעבר ותופעות מעבר: השמיכה, הצעצוע או הנעימה שהתינוק מאמץ כקנייתו הראשונה של ״לא-אני״, קנייה שאינה שייכת לגמרי לעולם הפנימי ולא לגמרי לעולם החיצוני. וויניקוט מעמיד על כך שיש לכבד את הפרדוקס: איש אינו שואל את הילד אם מצא את החפץ או ברא אותו. היכולת להשתמש באובייקט כזה תלויה באם טובה דיה, המאפשרת תחילה לתינוק לחוש שהוא יוצר את מה שהוא צריך, מקיימת אשליה של כל-יכולת, ואחר כך מפכחת אותו ממנה בהדרגה. ככל שאובייקט המעבר מאבד ממשמעותו, אזור הביניים שפתח מתפשט על פני כל תחום המשחק, האמנות, הדת והתרבות. הפרקים המרכזיים עוסקים במשחק כפעילות אוניברסלית, יסוד הבריאות והמצע שבו מתרחשת הפסיכותרפיה. הטיפול, לפי השקפה זו, מתקיים במקום שבו נפגשים אזורי המשחק של המטופל ושל המטפל, וכאשר המטופל אינו מסוגל לשחק, המשימה הראשונה היא לאפשר לו לשחק. רק במשחק, טוען וויניקוט, יכול האדם להיות יצירתי ולהשתמש באישיותו כולה, ורק ביצירתיות הוא מגלה את העצמי. הוא מעמיד את האפרצפציה היצירתית, שבזכותה החיים נחווים כראויים להיחיות, מול צייתנות המותירה תחושת חוסר תוחלת, ואת החלימה, הקשורה לחיים, מול שקיעה דיסוציאטיבית בפנטזיה שאינה מובילה לשום מקום. הוא מבחין בין יסוד נשי, הקשור בהוויה, לבין יסוד גברי, הקשור בעשייה, המצויים שניהם אצל בני שני המינים. במאמר על השימוש באובייקט הוא מפריד בין התייחסות לאובייקט, הנתון עדיין לשליטתו הכל-יכולה של הסובייקט, לבין שימוש בו, המתאפשר רק לאחר שהסובייקט הרס אותו בפנטזיה והאובייקט שרד, וכך הוצב בעולם של מציאות משותפת. פרקים נוספים ממקמים את החוויה התרבותית במרחב הפוטנציאלי שבין התינוק לאם, מתארים את פני האם כראי הראשון שבו התינוק רואה את עצמו, ודנים בגיל ההתבגרות כתקופה שאת אי-בשלותה יש לפגוש ולא לרפא.
- 1990
מתווה של אינטרסובייקטיביות: התפתחות ההכרה
במאמרה משנת 1990 בכתב העת Psychoanalytic Psychology טוענת ג'סיקה בנג'מין שהתאוריה הפסיכואנליטית של העצמי זקוקה לממד אינטרסובייקטיבי לצד הממד התוך-נפשי. לפי תפיסתה ההתפתחות מתקדמת בשני קווים משלימים: הפנמתם של יחסי האובייקט, ומסלול נפרד שבו הילד רוכש בהדרגה את היכולת להכיר באדם האחר כסובייקט בזכות עצמו, יכולת הכרוכה בכוונון ובסובלנות לשוני. בבחינת תהליך ההתמיינות בשנתיים הראשונות לחיים היא קוראת מחדש את תת-שלב ההתקרבות מחדש של מאהלר כמאבק על הכרה, שתוצאתו אינה רק קביעות האובייקט אלא ראשיתה של היכולת להכיר בסובייקטיביות של אחר, ונשענת על תיאורו של ויניקוט את השימוש באובייקט: הישרדותו של האחר את ההרס היא שמאפשרת למצוא אותו כממשי וכחיצוני. ההכרה היא אפוא מתח בין הצבת העצמי לבין ההכרה באחר, מתח שעלול לקרוס לכדי שליטה; וההתמיינות אינה היפרדות גרידא אלא שבר ותיקון מתמשכים של ההדדיות, תפיסה המותירה מקום לפנטזיה ולתוקפנות בתאוריה התייחסותית של העצמי. המאמר נדפס שוב בשם "Recognition and Destruction: An Outline of Intersubjectivity".
- 1995
סובייקטים דומים, אובייקטי אהבה: מסות על הכרה והבדל מיני
ספרה השני של ג'סיקה בנג'מין, שראה אור בהוצאת אוניברסיטת ייל ב-1995, מקבץ שש מסות המפתחות תאוריה פסיכואנליטית של אינטרסובייקטיביות ומחילות אותה על המגדר ועל ההבדל המיני. השאלה המנחה אותו היא מה משתנה כאשר מכירים באדם אחר לא רק כאובייקט של התודעה שלי אלא כסובייקט בזכות עצמו; ומאחר שההכרה נוגעת לאופן שבו אנו פוגשים את השוני, היא מובילה לשאלה במה דומים המינים ובמה הם נבדלים, ובנג'מין משיבה עליה במה שהיא מכנה הטרודוקסיה מגדרית. היא מציגה את התאוריה האינטרסובייקטיבית כהשלמה למסורת התוך-נפשית, הממוקדת ביחיד, ולא כתחליף לה, והספר כולו נאמן לעמדה זו של "גם וגם": הוא מחזיק יחד את הגישה ההתייחסותית ואת הגישה הפרוידיאנית, את התאוריה הפמיניסטית ואת הפסיכואנליטית, ואת החומר הקליני ואת העיוני. המסה הפותחת, "הכרה והרס: מתווה של אינטרסובייקטיביות", קוראת את תיאורו של ויניקוט את הרס האובייקט והישרדותו כדרך שבה האחר מוכר כסובייקט נפרד. המסות שאחריה מציעות תפיסה "כוללנית-יתר" (overinclusive) של המגדר, בוחנות את הפנטזיה על האם האומניפוטנטית, מתארות את האהבה ההזדהותית של הבת לאב, ופונות לארוטיקה של ההעברה ולמיניות ולתוקפנות בפורנוגרפיה.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- משחק ומציאות1971מקור לקשר
- מתווה של אינטרסובייקטיביות: התפתחות ההכרה1990מקור לקשר
- סובייקטים דומים, אובייקטי אהבה: מסות על הכרה והבדל מיני1995מקור לקשר