מושג
דיבור-כחלימה
המונח שטבע תומאס אוגדן ב-2007 לסוג של שיחה בין המטפל למטופל שנראית על פניה לא אנליטית, ונודדת בחופשיות בין ספרים, סרטים, אוכל או מזג האוויר, אך שבה השניים בעצם חולמים יחד. אוגדן הציע שהיא מתהווה לעתים קרובות כשהמטופל לא היה מסוגל לחלום, ושהיא יכולה לאפשר לו להתחיל לחלום חוויה שלא ניתן היה לחלום קודם. לפי תפיסה זו המטפל אינו צריך להחזיר שיחה כזו אל החומר ה"אמיתי" של המטופל, משום שהשיחה עצמה היא צורה של העבודה האנליטית.
התפתחות
2007
הוצג בידי תומאס ה. אוגדן
מתוך על דיבור-שהוא-חלימה (2007);לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה: לחשוב ולחלום, ללמוד ולשכוח (2009)
קשרים
- 2007 נגזר מתוך רוורי
דיבור-כחלימה מעביר את האיכות החופשית והאסוציאטיבית של הרוורי של המטפל אל השיח המדובר בין המטפל למטופל.
חיבורים
- 2007
אוגדן מתאר צורה של חלימה בערות עבור מטופלים שאינם מסוגלים לחלום בפגישה האנליטית, לא דרך אסוציאציה חופשית ולא בדרך אחרת. במה שהוא מכנה דיבור-שהוא-חלימה, האנליטיקאי והמטופל מנהלים שיחה בעלת מבנה רופף, המאופיינת לא פעם בחשיבה של תהליך ראשוני ובקפיצות שנראות חסרות קשר, על נושאים כמו ספרים, סרטים, מקורות של מילים, בייסבול, טעמו של שוקולד או מבנה האור. שיחה כזאת עשויה להיראות לא אנליטית, אך היא יכולה לאפשר למטופל להתחיל לחלום חוויה שקודם לכן לא ניתן היה לחלום; באנליזה שמתנהלת כמפעל חי, הדיבור נע בלי משים אל תוך דיבור על חלומות ובחזרה ממנו. מובאים שני תיאורים קליניים מפורטים: באחד, מטופלת חלמה לראשונה את חוויתה שלה, ובמובן מסוים גם את חוויית אביה, שהייתה עד אז בלתי ניתנת לחשיבה; בשני, מטופל שחש עצמו בלתי נראה החל לחלום את עצמו אל תוך הקיום. אוגדן מציב שלוש אזהרות: ההבדל בין תפקיד האנליטיקאי לתפקיד המטופל חייב להישאר מורגש תמיד, יש להחזיק היטב בתודעה את המטרות הטיפוליות, והמטופל צריך לחלום את עצמו אל תוך הקיום ולא להיות נחלם בידי האנליטיקאי.
- 2009
לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה: לחשוב ולחלום, ללמוד ולשכוח
קובץ מסות שראה אור ב־2009 בסדרה New Library of Psychoanalysis של הוצאת ראוטלדג׳. רעיונו המרכזי הוא שאנליטיקאי יכול לפתח סגנון משלו – דרך חיה לעבוד, הצומחת במידה רבה מאישיותו ומניסיונו – מתוך תשומת לב לדרכיו הייחודיות לחשוב, להרגיש ולהגיב למטופלים. תומאס אוגדן ניגש לנושא מארבע נקודות מבט: של קלינאי, של מדריך, של מורה ושל קורא פסיכואנליזה. הוא פותח ביצירתה מחדש של הפסיכואנליזה בפגישה באמצעות דיבור־כחלימה, ועובר להדרכה ולהוראה של פסיכואנליזה בדרך הייחודית לכל מודרך ולכל קבוצת סמינר. הספר ממשיך את סדרת הקריאות הצמודות שלו בחיבורים אנליטיים מכוננים, ומרחיב את עבודתם של ביון, לאוולד וסרלס. פרקיו עוסקים בסמינרים הקליניים של ביון ובארבעת עקרונות התפקוד הנפשי שלו, בניסוח מחודש של תסביך אדיפוס ובכתיבתו של הרולד סרלס.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- על דיבור-שהוא-חלימה2007מקור לקשר
- לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה: לחשוב ולחלום, ללמוד ולשכוח2009מקור לקשר