מושג
אני עליון
במודל המבני של פרויד, הערכאה השופטת ומצנזרת את האני: המצפון, התצפית העצמית והצבת האידיאלים. פרויד הציג אותו ב"האני והסתמי" (1923) כיורש של תסביך אדיפוס, הנוצר כאשר הילד מוותר על הוריו כאובייקטים ומזדהה עם סמכותם. חלק ניכר ממנו לא-מודע, וחומרתו ניזונה מתוקפנות שהופנתה בחזרה נגד העצמי, שהאני חווה כרגש אשמה. מלני קליין הקדימה את ראשיתו לשנת החיים הראשונה.
התפתחות
1923
הוצג בידי זיגמונד פרויד
"האני והסתמי" מציג את האני העליון (Über-Ich), תחילה כשם נוסף לאידיאל האני, וגוזר אותו מן ההזדהויות עם ההורים המביאות את תסביך אדיפוס לקצו, וכך הופך אותו ליורשו של התסביך.
מתוך האני והסתמי (1923);שקיעתו של התסביך האדיפלי (1924)
1928
עובד מחדש בידי מלאני קליין
נגד תפיסת פרויד, שלפיה העל-אני הוא יורשו של תסביך אדיפוס, מוצאת קליין על-אני מוקדם ונוקשה בשנות החיים הראשונות. הוא נבנה מן האובייקטים המופנמים שהסדיזם של הילד עצמו הופך למפחידים. ״הפסיכואנליזה של ילדים״ (1932) מפרט תפיסה זו בהרחבה.
מתוך פסיכואנליזה של ילדים (1932);שלבים מוקדמים של הקונפליקט האדיפלי (1928)
קשרים
- 1923 הוצג בידי זיגמונד פרויד
"האני והסתמי" מציג את האני העליון (Über-Ich), תחילה כשם נוסף לאידיאל האני, וגוזר אותו מן ההזדהויות עם ההורים המביאות את תסביך אדיפוס לקצו, וכך הופך אותו ליורשו של התסביך.
- 1923 נגזר מתוך תסביך אדיפוס
פרויד קורא לאני העליון יורשו של תסביך אדיפוס: כאשר מוותרים על התסביך, הסמכות ההורית מופנמת אל תוך האני ומעצבת את גרעינו, נוטלת את חומרתו של האב ומנצחת את איסור גילוי העריות שלו.
- 1923 נגזר מתוך אידיאל האני
האני העליון צומח מתוך אידיאל האני ורשות ההתבוננות העצמית שפרויד תיאר ב-1914; ב-1923 הוא משתמש בשני השמות לסירוגין, ורק מאוחר יותר, ב"הרצאות מבוא חדשות", הוא רואה באידיאל האני פונקציה אחת של האני העליון.
- 1928 עובד מחדש בידי מלאני קליין
נגד תפיסת פרויד, שלפיה העל-אני הוא יורשו של תסביך אדיפוס, מוצאת קליין על-אני מוקדם ונוקשה בשנות החיים הראשונות. הוא נבנה מן האובייקטים המופנמים שהסדיזם של הילד עצמו הופך למפחידים. ״הפסיכואנליזה של ילדים״ (1932) מפרט תפיסה זו בהרחבה.
חיבורים
- 1914
מסתו של פרויד משנת 1914, שהתפרסמה בשנתון לפסיכואנליזה, רואה בנרקיסיזם מצב תקין של הליבידו. היא מעמידה את ליבידו האני, המושקע באני, מול ליבידו האובייקט, המושקע באובייקטים, ואת הנרקיסיזם הראשוני מול הנרקיסיזם המשני. היא מבחינה בין שני סוגים של בחירת אובייקט, הבחירה הנשענת (אנקליטית) והבחירה הנרקיסיסטית, מציגה את מושג אידיאל האני, ומפרידה בין סובלימציה, הנוגעת לדחף, לבין אידיאליזציה, הנוגעת לאובייקט.
- 1923
- 1924
מאמרו הקצר של פרויד משנת 1924, שפורסם ב-Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse, שואל מה מביא לקצו את תסביך אדיפוס, התופעה המרכזית של תקופת המיניות בילדות המוקדמת. הוא שוקל שני הסברים: שהתסביך קורס בשל האכזבות הכואבות שמשאלותיו הבלתי אפשריות נתקלות בהן, ושהוא חולף כשמועדו ההתפתחותי מגיע, כשם ששיני החלב נושרות כשהשיניים הקבועות צומחות. לדבריו שני ההסברים מתיישבים זה עם זה, והאירועים האישיים מגשימים תוכנית מולדת. אצל הבן הוא מאתר את הגורם המכריע בשלב הפאלי, שבו מוכר רק איבר המין הזכרי. איום הסירוס, שהאוננות מעוררת ושבתחילה אינו זוכה לאמון, משפיע בדיעבד לאחר שהילד ראה את איבר המין הנשי. מאחר ששתי דרכי הסיפוק האדיפלי, הפעילה והסבילה, היו עולות לו באובדן הפין, העניין הנרקיסיסטי באיבר גובר על ההשקעה הליבידינלית בהוריו. השקעות האובייקט ננטשות ובמקומן באה הזדהות. סמכות ההורים שהופנמה אל האני היא גרעין האני העליון (הסופר-אגו), השואל את חומרתו של האב ומנציח את איסור גילוי העריות, ואילו הנטיות הליבידינליות עוברות בחלקן דה-סקסואליזציה וסובלימציה ובחלקן מעוכבות במטרתן והופכות לרגשות רוך. כאן מתחילה תקופת החביון. במקרה האידיאלי התהליך הוא יותר מהדחקה: הוא שקול להריסתו ולביטולו של התסביך, ואילו תסביך שרק הודחק ממשיך להתקיים באופן לא מודע בסתמי (האיד) ועלול לפעול מאוחר יותר באופן פתוגני. אחר כך פונה פרויד לבת, שהתפתחותה נראית לו סתומה וחסרה. היא תופסת את היעדר הפין כסירוס שכבר בוצע, ולא כאיום. בהיעדר חרדת סירוס חסר לה מניע חזק להקמת האני העליון ולסיום הארגון הגניטלי הילדי, ואלה תלויים אצלה יותר בחינוך ובפחד מאובדן האהבה. תסביך האדיפוס שלה מגיע לשיאו במשאלה לקבל ילד מאביה, תחליף לפין, ודועך בהדרגה משום שמשאלה זו אינה מתממשת לעולם. פרויד מסיים בהסתייגות שהמהלך שתיאר אופייני אך אולי אינו היחיד האפשרי, ומציין שתאוריית טראומת הלידה של אוטו רנק מעוררת שאלה בדבר חרדת הסירוס, שאותה הוא דוחה לדיון אחר.
- 1928
שלבים מוקדמים של הקונפליקט האדיפלי
הרצאה שנשאה מלאני קליין בקונגרס אינסברוק ב־1927 ופורסמה ב־1928, באנגלית ובגרמנית בשם "Frühstadien des Ödipuskonfliktes". על סמך האנליזות שערכה בילדים צעירים, קליין מקדימה את ראשית הקונפליקט האדיפלי ואת ראשית העל־אני לתסכולי הגמילה לקראת סוף השנה הראשונה, תקופה שלדבריה שולטות בה הסדיסטיות האוראלית והאנאלית. היא מתארת "שלב נשיות" שעוברים ילדים משני המינים, ודחף אפיסטמופילי המכוון אל פנים גוף האם. לפי תיאורה, חרדה ואשמה מופיעות כבר בשלב מוקדם זה, הרבה לפני התקופה שפרויד ייחס לתסביך אדיפוס.
- 1932
ספרה הראשון של מלאני קליין ראה אור בשנת 1932, בגרמנית בווינה בהוצאת ההוצאה הפסיכואנליטית הבינלאומית, ובאנגלית בהוצאת הוגארת בתרגומה של אליקס סטרייצ'י. הספר מציג את טכניקת המשחק שפיתחה לאנליזה של ילדים. טכניקה זו הרחיבה את התאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטיות אל הילדות המוקדמת ואפשרה טיפול אנליטי בילדים צעירים מאוד. החלק הראשון, על הטכניקה של אנליזת ילדים, מציג את יסודותיה הפסיכולוגיים ואת הטכניקה של האנליזה המוקדמת. הוא ממשיך באנליזה בתקופת החביון ובגיל ההתבגרות, וכולל את המקרה של נוירוזה טורדנית (אובססיבית) אצל ילדה בת שש ופרקים על הנוירוזה בילדים ועל הפעילות המינית של ילדים. החלק השני, על מצבי חרדה מוקדמים והשפעתם על התפתחות הילד, גוזר מן העבודה הקלינית הזאת מסקנות תיאורטיות. הוא עוסק בשלבים המוקדמים של הקונפליקט האדיפלי, שקליין ממקמת בשנת החיים הראשונה; בסופר-אגו (אני עליון) מוקדם ונוקשה וביחסו לנוירוזה הטורדנית; בתפקידם של הסדיזם והחרדה; ובהשפעתם של מצבי חרדה מוקדמים על התפתחות האגו ועל ההתפתחות המינית של הילדה ושל הילד. כך ביקש הספר לאתר את שורשיהן של נוירוזות ופסיכוזות אצל ילדים ואצל מבוגרים כאחד. במהדורות מאוחרות נוספה ההקדמה למהדורה השלישית, שבה קליין מתארת כיצד התפתחו השקפותיה בכמה מהשערותיו המרכזיות של הספר. הספר תורגם לשפות רבות, ובהן לעברית.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- האני והסתמי1923מקור לקשר
- שקיעתו של התסביך האדיפלי1924מקור לקשר
- הצגת הנרקיסיזם1914מקור לקשר
- פסיכואנליזה של ילדים1932מקור לקשר
- שלבים מוקדמים של הקונפליקט האדיפלי1928מקור לקשר