מושג
מערכת העצמי
בתאוריה של הארי סטאק סאליבן, ארגון החוויה שאדם בונה בילדותו כדי להימנע מן החרדה שהוא חש במגע עם מטפלים מסתייגים, באמצעות מיקוד הקשב במה שזוכה באישור והרחקתו ממה שמעורר הסתייגות. היא שולטת במודעות, כך שמה שאינו הולם אותה נעלם מן העין בהתעלמות סלקטיבית או מורחק כליל מן המודעות בדיסוציאציה, ומאחר שהיא מתנגדת לכל חוויה שעשויה לשנותה, היא נוטה להנציח את עצמה. היא נושאת את תחושת האדם מי הוא ואת פעולות הביטחון שבהן הוא מגן על הערכתו העצמית.
התפתחות
ללא תאריך
הוצג בידי הארי סטאק סאליבן
סאליבן השתמש בצירופים "דינמיזם העצמי" ו"מערכת העצמי" לסירוגין לציון חלק האישיות המאורגן סביב ההימנעות מחרדה; התיאור המלא ביותר שלו מופיע בהרצאות שיצאו לאור לאחר מותו בשם "התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה".
מתוך התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה (1953)
קשרים
- הוצג בידי הארי סטאק סאליבן
סאליבן השתמש בצירופים "דינמיזם העצמי" ו"מערכת העצמי" לסירוגין לציון חלק האישיות המאורגן סביב ההימנעות מחרדה; התיאור המלא ביותר שלו מופיע בהרצאות שיצאו לאור לאחר מותו בשם "התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה".
חיבורים
- 1953
התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה
"התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה" (ניו יורק: Norton, 1953) היא ההצגה המלאה ביותר של תאוריית התפתחות האישיות של הארי סטאק סאליבן, וראתה אור ארבע שנים לאחר מותו. הלן סוויק פרי ומרי לאד גאוול ערכו אותה מהקלטות סדרת ההרצאות שנשא בבית הספר לפסיכיאטריה בוושינגטון ב־1946–1947 ומהמחברות שבהן שרטט את ההרצאות; הרצאות שלא הוקלטו שוחזרו מתוך ראשי הפרקים שלו. במבוא מעירה מייבל בלייק כהן כי פרקי הינקות אינם תצפיות על תינוקות אלא השערות על מה שמוכרח לקרות לכל תינוק. סאליבן מגדיר את הפסיכיאטריה כחקר היחסים הבין-אישיים. האישיות היא התבנית המתמשכת יחסית של מצבים בין-אישיים חוזרים המאפיינים חיים של אדם, והיא ניכרת רק במה שמתרחש בין בני אדם, ממשיים או מדומיינים. הספר נפתח בהגדרות ובהנחות יסוד, ובהן "הנחת הסוג האחד": בני האדם דומים זה לזה הרבה יותר משהם שונים. חלקו המרכזי עוקב אחר תקופות ההתפתחות. בינקות, צורכי התינוק מעוררים רוך בדמות האמהית, ואילו החרדה שלה עוברת אל התינוק בדרך של אמפתיה. ההימנעות מחרדה הופכת למניע המרכזי של ההתפתחות. החוויה מתארגנת בשלושה אופנים. האופן הפרוטוטקסי הוא זרם בלתי מובחן. האופן הפאראטקסי קושר דברים רק משום שהתרחשו יחד, וממנו נובעים עיוותים פאראטקסיים בתפיסת הזולת בהמשך החיים. האופן הסינטקסי נשען על תיקוף קונסנזואלי בשפה משותפת. מתוך אישור, הסתייגות וחרדה מציפה מעצב התינוק את הפרסוניפיקציות "אני טוב", "אני רע" ו"לא-אני". מהן צומחת מערכת העצמי: מערך של פעולות ביטחון, ובראשן אי-קשב סלקטיבי ודיסוציאציה, המצמצם את החרדה במחיר של יכולת ללמוד מן הניסיון. הילדות מביאה את הדיבור ואת החִברות. ילד שבקשתו לרוך נענית בדחייה עלול לצפות לעוינות ולהפוך לזדוני. התקופה הג'ובנילית מלמדת תחרות, פשרה ושיתוף פעולה עם בני גילו. בטרום-ההתבגרות מתעוררת לראשונה היכולת לאהוב, באינטימיות עם חבר קרוב (chum) מאותו מין. ההתבגרות המוקדמת מביאה את דינמיזם התאווה ואת התנגשויותיו עם הצורך באינטימיות ובביטחון, וההתבגרות המאוחרת את מלוא מגוון היחסים הבוגרים. האישיות אינה נקבעת בשנים הראשונות, וכל תקופה מאפשרת לתקן עיוותים מוקדמים. חלק שלישי דן במצבים סכיזופרניים ופרנואידיים, בשינה, בחלומות ובמיתוסים כבדפוסים של יחסים בין-אישיים לקויים או בלתי הולמים, הנמצאים על רצף אחד עם החיים הרגילים. הפרק החותם, המבוסס על מאמרו של סאליבן מ־1948, קורא לפסיכיאטריה של עמים שתעסוק במתחים בין אומות. הספר נעשה לטקסט מכונן של הפסיכואנליזה הבין-אישית.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- התאוריה הבין-אישית של הפסיכיאטריה1953מקור לקשר