מושג
אהבה ראשונית
כינויו של מיכאל בלינט לקשר המוקדם ביותר של התינוק לעולמו: לא נרקיסיזם השקוע בעצמו, אלא משאלה, המכוונת מן ההתחלה אל הסביבה, להיות אהוב ומטופל בלי לתת דבר בתמורה. הוא ראה בשלב זה שלב שאי אפשר לדלג עליו, וסבר שכל קשר מאוחר נושא עקבות ממנו; בטיפול הוא מתגלה כאשר מטופל, לקראת סופה של אנליזה עמוקה, מסוגל שוב לצפות מן האנליטיקאי לסיפוק פשוט וללא תנאים.
התפתחות
1937
פותח בידי אליס בלינט
מיכאל בלינט מונה את מחקרה של אליס בלינט, לצד מחקרו של אימרה הרמן ומחקרו שלו, כאחד משלושה קווי מחשבה עצמאיים שתוצאותיהם תומכות זו בזו ומרכיבות יחד את התזה של אהבת אובייקט ראשונית.
מתוך שלבי התפתחות מוקדמים של האני. אהבת אובייקט ראשונית (1937)
1937
הוצג בידי מיכאל בלינט
בכנס בודפשט ב־1937 מכנס בלינט את ממצאיו שלו ואת אלה של אליס בלינט ושל אימרה הרמן לתזה אחת: אהבת אובייקט ראשונית, או קדומה, קודמת לכל נרקיסיזם, כל ילד חייב לעבור בה, וכל הקשרים המאוחרים נושאים עקבות ממנה. את מאמריו על כך כינס בספר 'אהבה ראשונית וטכניקה פסיכואנליטית' (1952).
מתוך שלבי התפתחות מוקדמים של האני. אהבת אובייקט ראשונית (1937);אהבה ראשונית וטכניקה פסיכואנליטית (1952)
קשרים
- 1937 ניצב כנגד נרקיסיזם ראשוני
בלינט מציב את אהבת האובייקט הראשונית במקום שהוקצה בתאוריה של פרויד לנרקיסיזם הראשוני. מה שאפשר לחקור בראשית החיים הוא הקשר הראשוני של הילד לאובייקטים, והנרקיסיזם הנראה במרפאה הוא משני, מעורב בשאריות של אהבת אובייקט מקוטעת.
- 1937 פותח בידי אליס בלינט
מיכאל בלינט מונה את מחקרה של אליס בלינט, לצד מחקרו של אימרה הרמן ומחקרו שלו, כאחד משלושה קווי מחשבה עצמאיים שתוצאותיהם תומכות זו בזו ומרכיבות יחד את התזה של אהבת אובייקט ראשונית.
- 1937 הוצג בידי מיכאל בלינט
בכנס בודפשט ב־1937 מכנס בלינט את ממצאיו שלו ואת אלה של אליס בלינט ושל אימרה הרמן לתזה אחת: אהבת אובייקט ראשונית, או קדומה, קודמת לכל נרקיסיזם, כל ילד חייב לעבור בה, וכל הקשרים המאוחרים נושאים עקבות ממנה. את מאמריו על כך כינס בספר 'אהבה ראשונית וטכניקה פסיכואנליטית' (1952).
- 1968 הוליד את השבר הבסיסי
השבר הבסיסי צומח מתאוריית האהבה הראשונית המוקדמת של בלינט. הוא הסימן שנותר כאשר הקשר המוקדם בין התינוק לסביבתו, שהאהבה הראשונית מתארת, אינו מספק את מה שהתינוק הזדקק לו.
- הוליד את השלב הסימביוטי
מאהלר קיבלה מהבאלינטים ומתרז בנדק את רעיון האחדות הדואלית של אם ותינוק, שהפך לשלב הסימביוטי שלה. לכן הקשר לאהבה הראשונית של הבאלינטים הוא קשר של מקור, ואין המושגים זהים.
חיבורים
- 1937
שלבי התפתחות מוקדמים של האני. אהבת אובייקט ראשונית
באלינט הציג את הדיווח הזה בסימפוזיון הראשון של כנס ארבע הארצות השני, שהתקיים בבודפשט במאי 1937. נושאו הוא התיאוריות הסותרות על השלבים המוקדמים ביותר של חיי הנפש, שהתגבשו בלונדון, בווינה ובבודפשט כמעט כ"השקפות מקומיות". לטענת באלינט החומר הקליני זהה בכל מקום, והמחלוקת נובעת מנקודות מבט, מציפיות ומטרמינולוגיה שונות. כבסיס מוסכם הוא מציע את תיאורו של פרויד ב"על המיניות הנשית" (1931): אהבת הילד אינה יודעת גבול, תובעת בלעדיות, אינה מגיעה לעולם לסיפוק ורוויית אמביוולנטיות. אסכולת לונדון, כפי שהציגה אותה ג'ואן ריביר, מסבירה תכונות אלה בסדיזם אורלי מולד שמקורו בדחף המוות, בהשלכה ובהפנמה מוקדמות ובחרדות מפני אובייקטים רעים. הביקורת הווינאית של רוברט ולדר מערערת בצדק על הראיות ועל המושגים של לונדון, אך אינה מסבירה את החמדנות ואת העוינות של הילדים. הקבוצה הבודפשטאית, אליס באלינט, אימרה הרמן ובאלינט עצמו, פועלת בעקבות פרנצי. היא רואה במאפיינים הצורניים החוזרים של הסיטואציה האנליטית ביטויי העברה ומשקעים של החוויות המוקדמות ביותר. כל אחד מחבריה מבסס זאת מתחום אחר: פדגוגיה השוואתית, חקר הפרימטים ותורת המיניות. באלינט מתאר כיצד בשלב מתקדם של האנליזה מטופלים מייחלים לסיפוקים קטנים ופרימיטיביים, כמו מילה חמה או מגע. כשהמשאלות נדחות, מופיעים ייאוש, שנאה ופחד מנקמה. כשהן מסופקות, מופיעה אופוריה דמוית התמכרות, שקורסת בתסכול הראשון. המשאלות עצמן מכוונות תמיד אל אובייקט, וכשהן מסופקות בזמן הנכון ובמידה הנכונה הן מניבות רק תחושת רווחה שקטה. שתי עבודות נוספות מובילות לאותה מסקנה. הרמן חקר את דחף ההיאחזות של התינוק, שנתלש מגוף אמו מוקדם מדי. אליס באלינט תיארה את חלקה הליבידינלי השווה של האם באחדות אם-ילד, ואת האהבה הארכאית והאגואיסטית, המניחה שמשאלות הפרטנר זהות למשאלות האוהב. מכאן נגזר המושג "אהבת אובייקט ראשונית". זהו שלב מוקדם שאי אפשר לדלג עליו, ואינו קשור לאזור ארוגני מסוים. מטרתו פסיבית: להיות נאהב ומסופק בלי לתת דבר בתמורה. הנרקיסיזם ואהבת האובייקט הפעילה הם דרכים עוקפות שצומחות ממנו. לונדון וווינה צודקות וטועות כאחד. לונדון חקרה רק את התגובות הסוערות לתסכול והחמיצה את חוויית הסיפוק השקטה. ווינה נאלצה להסביר את התופעות האינפנטיליות בהשערות אד-הוק. את "בלבול הלשונות" ביניהן מייחס באלינט להשערת הנרקיסיזם הראשוני, שבה שתיהן אוחזות. לדבריו זהו מושג שלילי שנבנה באקסטרפולציה, והוא מוגדר כולו במילה "עדיין". המשחק בין "כבר" ל"עדיין" מגן עליו מכל ביקורת. בקליניקה נראה תמיד רק נרקיסיזם משני, מעורב בשרידים של אהבת אובייקט פגועה. המושג גם אינו מתיישב עם עובדות יומיומיות, כמו הרגישות היתרה של אנשים נרקיסיסטיים והקושי לספק אותם, או התינוק הבוכה שנרגע כשמרימים אותו. באלינט מצביע על עבודות מקבילות של גלובר, פדרן, איזקובר, מילר-בראונשווייג וארנסט פאול הופמן. הוא משיב לטענות שהתינוק אינו מכיר עולם חיצוני, ושהיניקה והאחיזה הן הסתגלות גרידא. הוא גם מזהיר שהמצב הפשוט ביותר מבחינה לוגית אינו בהכרח המצב הראשוני, כפי שלמדה הביולוגיה מן האמבה. גם אהבת האובייקט הראשונית היא אקסטרפולציה, אך קרובה יותר וניתנת לבדיקה, ובאלינט מציע אותה כהשערת עבודה לחקר התינוק והפסיכוטי.
- 1952
אהבה ראשונית וטכניקה פסיכואנליטית
הקובץ כולל מאמרים שכתב מיכאל באלינט בשנים 1930–1952: המוקדמים נכתבו בבודפשט, בהשפעתו של שנדור פרנצי, והמאוחרים בבריטניה, לאחר הגירתו. לצדם מופיע מאמר של אליס באלינט על אהבת הילד לאמו ועל אהבת האם לילדה. בחלק הראשון באלינט בוחן מחדש את התיאוריה הפסיכואנליטית של ההתפתחות המוקדמת. הוא מערער על מושג הנרקיסיזם הראשוני של פרויד ועל התיאור של הליבידו כעובר בסדר קבוע דרך ארגונים פרה-גניטליים, וטוען כי יחסי אובייקט קיימים מראשית החיים. היחס הראשון הוא אהבת אובייקט ראשונית, סבילה וארכאית: התינוק מבקש שיאהבו אותו ויספקו את צרכיו בלי תנאי, בלי שיידרש לכך מאמץ ובלי שיחויב לתת דבר בתמורה, והוא חווה את הסביבה כמובנת מאליה. לפי גישה זו, נרקיסיזם, אוטו-ארוטיות, סדיזם ושנאה אינם נתונים ראשוניים אלא תצורות משניות, הנוצרות כשהאהבה הראשונית נתקלת בתסכול ומשמשות הגנה מפניו. על אותו יסוד נשענת גם תפיסתו את האהבה הגניטלית הבוגרת: בה מתמזג הסיפוק הגניטלי עם הרוך שמקורו בשלבים הפרה-גניטליים, ונוספת לו התחשבות בבן הזוג כאדם, עד שעניינו נעשה לעניינו של האוהב. החלק השני מוקדש לטכניקה. באלינט מתאר את הסיטואציה האנליטית כקשר בין שני אנשים: גם התנהגותו ואישיותו של האנליטיקאי משפיעות על ההעברה, ולכן התיאוריה צריכה להביא בחשבון את שני המשתתפים. בהמשך לניסויים הטכניים של פרנצי הוא מראה שכאשר הרגרסיה בטיפול מגיעה לרובד של יחסי האובייקט הפרימיטיביים, המטופל יכול להרפות מעמדות הגנתיות שליוו אותו שנים רבות ולחזור לאהוב, בחרדה ובחשדנות פחותות. את השלב הזה הוא מכנה "התחלה חדשה", ובעיניו זו המטרה הסופית של הטיפול והסימן לכך שהאנליזה הושלמה. מאמרים אחרים בקובץ עוסקים בניתוח האופי, בכוחו של האגו ובחינוכו, בהעברה ובהעברה הנגדית, במטרות המשתנות של הטכניקה האנליטית ובסיום האנליזה. הספר הכשיר את הקרקע לעבודתו המאוחרת של באלינט על הרגרסיה ועל "השבר הבסיסי", והוא אחד הביטויים המרכזיים לתרומתה של אסכולת בודפשט לתיאוריית יחסי האובייקט.
- 1968
השבר הבסיסי: היבטים טיפוליים של רגרסיה
ספרו של מיכאל באלינט, שראה אור בלונדון ב־1968 ותורגם לעברית בשם "השבר הבסיסי" (עם עובד, 2006), מסכם ארבעה עשורים של עבודה קלינית ומבקש להבין מדוע טיפולים אנליטיים מסוימים נתקעים ומה יכול האנליטיקאי לעשות אז. נקודת המוצא היא תצפית: אצל מטופלים מסוימים, ברגעים מסוימים, הפירוש חדל לפעול כפירוש. הוא נחווה כהתקפה, כעלבון או כפיתוי, או שאינו נקלט כלל; מילה אגבית של האנליטיקאי מקבלת משקל עצום; ומטופל שאינו מובן אינו כועס אלא שוקע בריקנות ובתחושה שאין בכך טעם. בעיני באלינט אלה סימנים לכך שהעבודה יצאה מן הרובד שעליו נבנתה הטכניקה של פרויד. בחלק הראשון מוצגים שלושה אזורים בנפש. האזור האדיפלי הוא משולש, נשלט בידי קונפליקט שהפירוש יכול להביא לפתרונו, ומתנהל בשפת המבוגרים המקובלת. אזור השבר הבסיסי הוא דו־אישי במובהק; אין בו קונפליקט אלא חֶסֶר, ליקוי מבני – "שבר" במובן הגאולוגי – והמילים הרגילות אינן כלי אמין בו. מקורו בחוסר התאמה ניכר, בשלבים המוקדמים ביותר, בין צורכי התינוק לבין הטיפול והחיבה שקיבל. באזור היצירה אין אובייקט חיצוני כלל, רק "קדם־אובייקטים"; כאן מתרחשות היצירה האמנותית והמדעית, התובנה, וגם ראשית ההתחלות של מחלה ושל החלמה ספונטנית, ותהליכיו אינם ניתנים לזירוז מבחוץ. בחלק השני דוחה באלינט את מושג הנרקיסיזם הראשוני של פרויד, שלדעתו סותר את עצמו, ומציע במקומו את האהבה הראשונית: יחס ראשוני לסביבה שעדיין אינה מובחנת, ערבוב הרמוני של חדירה הדדית, בדומה ליחסנו לאוויר שאנו נושמים ושאת קיומו אנו מניחים מאליו. אובייקטים בעלי גבולות ברורים – ועמם הנרקיסיזם, השנאה, האוקנופיליה והפילובטיזם – מופיעים רק אחרי שההרמוניה הזאת מופרת. האהבה הבוגרת מנסה לשחזר אותה באמצעות "עבודת הכיבוש", ההופכת אובייקט אדיש לשותף. החלק השלישי עוסק בתהום שבין האנליטיקאי לבין "הילד שבמטופל" ובבעיית השפה: כל אסכולה מלמדת את מטופליה את לשונה שלה. באלינט בוחן שלוש דרכים להגיב לרגרסיה ואת הסכנה שבכל אחת. הטכניקה הקלאסית משאירה את העבודה ברובד האדיפלי, ולכן תלויה בברירה קפדנית של מטופלים. הפירוש העקבי והבטוח בעצמו של האסכולה הקלייניאנית מלמד את המטופל את שפת האנליטיקאי, אך במחיר של אי־שוויון בין אנליטיקאי יודע־כול לבין מטופל חלש. "ניהול" הרגרסיה ברוח ויניקוט עלול להוביל לסחרור דרישות שאין לו סוף. הדוגמה המזהירה היא "הניסוי הגדול" של פרנצי בשנותיו האחרונות, שבו ניסה להיענות לכל צורכיה של מטופלת אחת, ושבאלינט צפה בו מקרוב. בחלק הרביעי, לב הספר, מבחין באלינט בין שתי צורות של רגרסיה טיפולית. הרגרסיה השפירה מכוונת להכרה: המטופל זקוק לסביבה המסכימה בשתיקה לשאת אותו, נוצרת אווירה של אמון תמים וחסר חשד (arglos), והתהליך מסתיים ב"התחלה חדשה" – גילוי של דרכי התייחסות חופשיות יותר, רגרסיה לשם התקדמות. הרגרסיה הממאירה מכוונת לסיפוק שיבוא ממעשה של האנליטיקאי: האמון קורס שוב ושוב, מופיעה היאחזות נואשת, והדרישות מתחדשות בעוצמה חשודה ונוטות להפוך למצבים דמויי התמכרות; באלינט קושר אותה להיסטריה קשה. מאחר שהרגרסיה מתרחשת בתוך קשר, צורתה תלויה לא רק במטופל אלא גם בתגובת האנליטיקאי. לאור הבחנה זו הוא מפרש את המחלוקת בין פרויד לפרנצי: פרויד הכליל ממקרים ממאירים, ופרנצי ממקרים שפירים. החלק החמישי מסיק את המסקנות הטכניות. באזור השבר הבסיסי על האנליטיקאי להימנע מלהפוך לאובייקט רב־עוצמה, יודע־כול וכל־יכול – בין בפירושי העברה בלתי פוסקים, בין בסיפוקים ובין בהבטחה ללוות את המטופל עד צאתו מן הרגרסיה. עליו להניח למטופל להשתמש בו כבחומר ראשוני, כמו המים הנושאים את השׂחיין, ולספק זמן וסביבה שקטה שבהם יוכל המטופל למצוא בעצמו את דרכו אל האובייקטים. בזמן הרגרסיה ממעטים בפירושים ומקבלים את האקטינג־אאוט כתקשורת, ואת העיבוד דוחים עד שהמטופל שב לרובד האדיפלי. את השבר עצמו אי אפשר לבטל בעבודה אנליטית: במקרה הטוב הוא מגליד ומשאיר צלקת, וטיפול מוצלח כולל אבל על הליקוי המקורי.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- שלבי התפתחות מוקדמים של האני. אהבת אובייקט ראשונית1937מקור לקשר
- אהבה ראשונית וטכניקה פסיכואנליטית1952מקור לקשר
- השבר הבסיסי: היבטים טיפוליים של רגרסיה1968מקור לקשר