מושג
הדחקה ראשונית
בתאוריה של פרויד, השלב הראשון וההיפותטי של ההדחקה, שבו נמנעת מן הייצוג הנפשי של הדחף הכניסה לתודעה, וכך הוא מתקבע בלא-מודע. היא מתקיימת בזכות השקעה נגדית ולא בזכות נסיגה של השקעה מודעת. ההדחקה המאוחרת, או ה"דחיקה שלאחר מכן" (Nachdrängen), פועלת על נגזרות שהמודחק הראשוני מושך אליו. פרויד תיאר אותה במקרה שרבר (1911) ובמאמר "ההדחקה" (1915), וב-1926 קשר את מועדיה לעירור מופרז הפורץ את מגן הגירויים. ראנק ייחס אותה לטראומת הלידה.
התפתחות
1915
הוצג בידי זיגמונד פרויד
פרויד נתן להדחקה הראשונית (Urverdrängung) את שמה במאמר "ההדחקה" (1915), כשלב ראשון שבו נמנעת מן הייצוג הנפשי של הדחף הכניסה לתודעה, רעיון שכבר נרמז במקרה שרבר (1911) כקיבעון. ב"עכבה, סימפטום וחרדה" הוא שב אליה כאל מושג שלו מכבר, שההדחקות המאוחרות מניחות אותו.
מתוך ההדחקה (1915);עכבה, סימפטום וחרדה (1926);הערות פסיכואנליטיות לתיאור אוטוביוגרפי של מקרה פרנויה (Dementia paranoides) (1911)
1924
עובד מחדש בידי אוטו ראנק
ראנק נותן להדחקה הראשונית של פרויד תוכן מוחשי: זוהי חרדת הלידה, האקט הנפשי הראשון, החוסם את שאיפתו העזה של היילוד לשוב אל הרחם שזה עתה עזב.
מתוך טראומת הלידה ומשמעותה לפסיכואנליזה (1924)
1926
פותח בידי זיגמונד פרויד
פרויד הציג את ההדחקה הראשונית ב-1915 כשלב ראשון שבו נמנעת מנציג הדחף הכניסה לתודעה. ב-1926 הוא קובע שרוב ההדחקות הנפגשות בטיפול הן "דחיקה שלאחר מעשה" המניחה הדחקות ראשוניות קודמות, ומציע שגורמים כמותיים, עירור עז מדי הפורץ את מגן הגירויים, הם המעוררים אותן.
מתוך עכבה, סימפטום וחרדה (1926)
1987
עובד מחדש בידי ז'אן לפלאנש
לפלאנש קושר את ההדחקה הראשונית לתיאוריית הפיתוי המוכלל. הילד מנסה לתרגם את המסרים החידתיים של המבוגר, וההדחקה הראשונית היא כישלון התרגום הזה: מה שאי אפשר לתרגם נותר מאחור כתכנים הלא-מודעים הראשונים.
מתוך יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה (1987)
קשרים
- 1915 הוצג בידי זיגמונד פרויד
פרויד נתן להדחקה הראשונית (Urverdrängung) את שמה במאמר "ההדחקה" (1915), כשלב ראשון שבו נמנעת מן הייצוג הנפשי של הדחף הכניסה לתודעה, רעיון שכבר נרמז במקרה שרבר (1911) כקיבעון. ב"עכבה, סימפטום וחרדה" הוא שב אליה כאל מושג שלו מכבר, שההדחקות המאוחרות מניחות אותו.
- 1924 עובד מחדש בידי אוטו ראנק
ראנק נותן להדחקה הראשונית של פרויד תוכן מוחשי: זוהי חרדת הלידה, האקט הנפשי הראשון, החוסם את שאיפתו העזה של היילוד לשוב אל הרחם שזה עתה עזב.
- 1926 פותח בידי זיגמונד פרויד
פרויד הציג את ההדחקה הראשונית ב-1915 כשלב ראשון שבו נמנעת מנציג הדחף הכניסה לתודעה. ב-1926 הוא קובע שרוב ההדחקות הנפגשות בטיפול הן "דחיקה שלאחר מעשה" המניחה הדחקות ראשוניות קודמות, ומציע שגורמים כמותיים, עירור עז מדי הפורץ את מגן הגירויים, הם המעוררים אותן.
- 1987 עובד מחדש בידי ז'אן לפלאנש
לפלאנש קושר את ההדחקה הראשונית לתיאוריית הפיתוי המוכלל. הילד מנסה לתרגם את המסרים החידתיים של המבוגר, וההדחקה הראשונית היא כישלון התרגום הזה: מה שאי אפשר לתרגם נותר מאחור כתכנים הלא-מודעים הראשונים.
- הוליד את בזות
קריסטבה קושרת את הבזות להדחקה הראשונית של פרויד: הבזוי מסמן את ההיפרדות הראשונה והרעועה של הסובייקט מן האם הארכאית, לפני שההבחנה בין סובייקט לאובייקט מתבססת.
חיבורים
- 1911
הערות פסיכואנליטיות לתיאור אוטוביוגרפי של מקרה פרנויה (Dementia paranoides)
מחקרו של פרויד על הפרנויה של דניאל פאול שרבר, לשעבר נשיא סנאט בבית המשפט לערעורים של סקסוניה, שנכתב כולו על סמך ספרו של שרבר "זיכרונותיו של חולה עצבים" (1903); פרויד מעולם לא פגש בו. לטענתו, מאחר שהפרנואיד אומר רק את מה שהוא בוחר לומר, תיאור עצמי מודפס יכול לבוא במקום היכרות אישית. החלק הראשון מגולל את תולדות המקרה: מחלה היפוכונדרית בשנים 1884–1885 שבה טופל אצל הפסיכיאטר הלייפציגי פאול פלקסיג, ולאחר פנטזיה בין שינה לערות על כך שבוודאי נעים להיות אישה הנתונה למשגל – מחלה שנייה החל ב-1893, שבה האמין שרבר כי פלקסיג, ואחריו האל, מבקשים לבצע בו "רצח נשמה" ולהפכו לאישה, עד שקיבל את ההפיכה לאישה כדרישה של סדר העולם, כדי שיופרה בקרני האל ויוליד גזע אדם חדש. החלק השני מפרש זאת: פרץ של ליבידו הומוסקסואלי שכוון אל פלקסיג, שעמד במקום אחיו של שרבר ובעיקר במקום אביו, הרופא ד"ג"מ שרבר, נהדף בהפיכת האהבה לרדיפה; החלפת פלקסיג באל ובשמש, ששניהם דמויות אב, אפשרה לקבל את המשאלה. החלק השלישי מציע את מנגנון הפרנויה: קיבעון בשלב הנרקיסיזם, שבין האוטו-ארוטיות לאהבת האובייקט; גזירת שיגעון הרדיפה, הארוטומניה, שיגעון הקנאה ושיגעון הגדלות כדרכים שונות לסתור את המשפט "אני (גבר) אוהב אותו (גבר)"; ההדחקה בשלושה שלבים; ומשיכת הליבידו מן העולם, הנחווית כסוף העולם, כשהשיגעון הוא ניסיון החלמה הבונה אותו מחדש. נספח משנת 1912 קורא את התפארותו של שרבר ביכולתו להביט בשמש לאור המיתוס על הנשר הבוחן את גוזליו, וקושר את הנוירוזה למיתוס ולטוטמיזם.
- 1915
השני במאמריו המטפסיכולוגיים של פרויד משנת 1915, שהתפרסם בכתב העת הבינלאומי לפסיכואנליזה רפואית. ההדחקה היא אחד הגורלות שעשויים לפקוד דחף הנתקל בהתנגדות: האני אינו יכול לברוח מעצמו כפי שהוא בורח מגירוי חיצוני, ולכן ההדחקה עומדת באמצע הדרך בין בריחה ובין גינוי שיפוטי. היא מתרחשת כאשר אי-העונג שסיפוק הדחף יגרום במקום אחר בנפש גובר על העונג שיביא. מהותה בהרחקת דבר מן המודע ובהחזקתו במרחק ממנו, והיא מניחה הפרדה חדה בין פעילות נפשית מודעת ללא-מודעת; לפני שהפרדה זו נוצרת, ההגנה מתבצעת בהיפוך אל ההפך ובהפנייה אל העצמי. פרויד מבחין בין הדחקה ראשונית, שבה נמנעת מן המייצג הרעיוני של הדחף הכניסה אל המודע ונוצר קיבעון, ובין ההדחקה במובנה הצר, הדחקה שלאחר מעשה המופעלת על נגזרות המודחק ונעזרת במשיכה שהמודחק הראשוני מפעיל עליהן. המודחק ממשיך להתקיים ולשגשג בלא-מודע, ונגזרות רחוקות או מעוותות דיין מגיעות אל המודע, ועל כך נשענת שיטת האסוציאציה החופשית. ההדחקה אינדיבידואלית וניידת, ותובעת הוצאת אנרגיה מתמדת, שמתרופפת בשינה. למייצג הרעיוני ולמכסת האפקט גורלות נפרדים: האפקט עשוי להידכא, להופיע כרגש או להפוך לחרדה, והדחקה שאינה חוסכת אי-עונג נכשלה. תצורות תחליף וסימפטומים הם סימנים לשיבת המודחק. שלוש דוגמאות משוות את פעולת ההדחקה בהיסטריית חרדה (פוביה מבעל חיים), בהיסטריית המרה ובנוירוזה כפייתית.
- 1924
טראומת הלידה ומשמעותה לפסיכואנליזה
*טראומת הלידה ומשמעותה לפסיכואנליזה* (Das Trauma der Geburt und seine Bedeutung für die Psychoanalyse, 1924; באנגלית: The Trauma of Birth) מאת אוטו ראנק נכתב באפריל 1923, והוקדש לפרויד ליום הולדתו ב-6 במאי 1923. ראנק מציג את הספר כהמשך עקבי לשיטתו של פרויד. הוא מתחקה אחר החומר האנליטי עד שכבתו העמוקה ביותר, ומגיע אל הניתוק מן האם בלידה. לניתוק זה הוא קורא "הטראומה הראשונית" (Urtrauma) ו"המצע הביולוגי האחרון של הנפשי". נקודת המוצא שלו היא הסיטואציה האנליטית. בחלומות של השלב האחרון בטיפול המטופלים מייצגים בקביעות את ההיפרדות מן האנליטיקאי כלידה. ליבידו ההעברה הוא ביסודו אימהי, והריפוי הוא התגברות מאוחרת, ומוצלחת לבסוף, על טראומת הלידה (הקדמה; "הסיטואציה האנליטית"). החרדה שהיילוד חווה היא התוכן הראשון של התפיסה. משהיא מתעגנת בנפש, היא יוצרת את ההדחקה הראשונית (Urverdrängung). ההדחקה הזאת חוסמת את שאיפת הליבידו לשוב אל המצב התוך-רחמי רווי ההנאה. כל חרדה מאוחרת יותר משחזרת את חרדת הלידה, החל בפחדו של הילד מן החושך ומן הבדידות. הפרקים האמצעיים עוקבים אחר טראומת הלידה בחיי הפרט ובתרבות. הלידה היא "הסירוס הראשוני" (Urkastration). הגמילה והסירוס חוזרים על הנפרדות, ותסביך אדיפוס הוא החזרה השלישית עליה. תאוריות המין של הילדים, הסטיות והמשגל עצמו הם שיבות חלקיות אל הרחם. הנוירוזות משחזרות את הלידה או את המצב העוברי. כך בסימפטומי ההמרה ההיסטריים, בפוביות, בהרהור הכפייתי בשאלות המוצא והמוות ובחילופי המלנכוליה והמאניה. הפסיכוזה היא ניסיון ריפוי שנכשל. תחת הכותרת "הסתגלות סמלית" ראנק מוצא את הרחם בשינה ובחלום, ובבית, במקדש, בעיר ובמדינה. הרחם חוזר גם בדמות הגיבור, המפצה-ביתר על לידה קשה, ובאגדות ובמיתוסי גן העדן. הדתות נעות מאלות-אם ומחרדה אל אל-אב ואל אשמה. ראנק גוזר את האמנות מן השחזור הפיסולי של הכלי האימהי ושל ההתהוות העצמית. צורתה היוונית מעצבת באופן אידיאלי את היפרדות הגוף האנושי מן האם החייתית (הספינקס, הקנטאורים, פרומתאוס, הסוס הטרויאני). הפילוסופיה סובבת סביב אותה בעיה: המים של תאלס כרחם של כל הדברים, הארוס והמערה של אפלטון ו"הדבר כשלעצמו" של קאנט. בעיני ראנק, סוקרטס, בן המיילדת, הוא מבשר הטיפול האנליטי. שני הפרקים החותמים מסיקים את המסקנות התאורטיות והקליניות. תגליתו הראשונה של ברויר הייתה שהסימפטומים תלויים בטראומות שנשכחו וב"המרה". ראנק קושר אותה אל טראומת הלידה, וכך ההמרה מזדהה עם הופעת הנפשי מתוך העצבוב הגופני. הלא-מודע במובנו הממשי, ה"סתמי" (Es) של פרויד, הוא "העוברי החי ללא שינוי באני ההולך וגדל". לפנטזיות הראשוניות (הסירוס, הסצנה הראשונית, אדיפוס) יש מצע ממשי טרום-לידתי. לכן, לדעת ראנק, אין צורך בהנחת זיכרון פילוגנטי מורש, כפי שהציע יונג. דחף המוות וכפייתיות החזרה מכוונים לשיקום המצב שלפני הלידה. האישה מסוגלת לשחזר את המצב הראשוני בהריון ובלידה. הגבר נאלץ לפצות על כך בהזדהות עם האם וביצירה תרבותית. מכאן ראנק מסביר גם את אופייה הגברי של התרבות ואת הזלזול החברתי באישה כתוצאות של ההדחקה הראשונית. בטיפול האנליטיקאי פועל כ"מיילדת". אין להניח למטופל לשחזר את טראומת הלידה באופן לא-מודע בעת הפרידה מן האנליטיקאי. במקום זאת יש לחשוף אותה מוקדם בהעברה ולעבד אותה, תוך קביעת מועד לסיום הטיפול. האנליזה אינה יכולה לשנות את הלא-מודע עצמו, אלא רק את יחסו של האני אליו. הנוירוטי הוא מי ש"נתקע מעט מוקדם יותר, בטראומת הלידה". התרבות, האמנות ובראש ובראשונה הפסיכואנליזה הן ניסיונות מוצלחים פחות או יותר להתגבר עליה.
- 1926
עכבה, סימפטום וחרדה (Hemmung, Symptom und Angst), שראה אור ב-1926 בהוצאה הפסיכואנליטית הבינלאומית (Internationaler Psychoanalytischer Verlag), הוא התיקון המרכזי שערך פרויד בתורת החרדה שלו, והתיאור השיטתי הראשון שלו של ההגנה במסגרת המודל המבני של האני, הסתמי והאני העליון, שהציג ב"האני והסתמי" (1923). הספר פותח בהבחנה בין עכבה – הגבלה של תפקוד של האני, הנעשית מתוך זהירות או מחמת דלדול האנרגיה – לבין סימפטום, שהוא סימן ותחליף לסיפוק יצרי שלא התממש, ותוצאה של הדחקה. המהלך המרכזי של הספר הופך את עמדתו המוקדמת של פרויד, שלפיה ליבידו מודחק הופך במישרין לחרדה. בבחינה מחודשת של פוביות החיות של הנס הקטן ושל איש הזאבים הוא מגיע למסקנה שבשני המקרים הכוח המניע את ההדחקה היה חרדת סירוס, פחדו של האני מפני סכנה חיצונית: החרדה יוצרת את ההדחקה, ולא ההדחקה את החרדה. האני הוא מקומה היחיד של החרדה. הוא מפיק חרדה כאות כשהוא צופה סכנה, ובאמצעות עקרון העונג האות מאפשר לו לעכב את התהליך המאיים בסתמי. פרויד מתחקה אחר מקור החרדה במצב של חוסר אונים מול עירור גובר, שהלידה היא אב-הטיפוס שלו. הוא מבחין בין המצב הטראומטי, שבו החרדה נוצרת מאליה, כמו בנוירוזות האקטואליות, לבין מצב הסכנה, שבו האני משחזר צורה מוחלשת שלו כאזהרה. מצבי הסכנה יוצרים סדרה התפתחותית שכל אחד מאיבריה קשור לשלב: חוסר אונים נפשי באני שטרם הבשיל, אובדן האובייקט בילדות המוקדמת, הסירוס בשלב הפאלי, כעסו של האני העליון ואובדן אהבתו בתקופת החביון, ולבסוף הפחד מפני המוות, שפרויד מבין כהשלכה של האני העליון על כוחות הגורל. הנוירוזה נוצרת כשאדם ממשיך להגיב למצבי סכנה שעבר זמנם; הסימפטומים נוצרים כדי להוציא את האני ממצב הסכנה שהחרדה מאותתת עליו. החרדה הנוירוטית היא חרדה מפני סכנה יצרית שהאני אינו מכיר, כשם שהחרדה הממשית היא חרדה מפני סכנה ידועה. הספר משווה את יצירת הסימפטומים בפוביה, בהיסטריית ההמרה ובנוירוזה הכפייתית. בנוירוזה הכפייתית הסימפטומים מעוצבים בידי רגרסיה לשלב האנאלי-סדיסטי, אני עליון נוקשה ותצורות תגובה, ופרויד מתאר את הביטול למפרע ואת הבידוד כטכניקות הגנה לצד ההדחקה. הוא משיב על כנו את המונח "הגנה" כשם הכללי לכל הטכניקות שבהן האני מגן על עצמו, וההדחקה היא אחת מהן. הוא דן בספרו של אוטו ראנק "טראומת הלידה" (1924), מכיר בזכותו שקשר כל מצב סכנה לנפרדות מן האם, אך דוחה את הטענה שעוצמת טראומת הלידה היא שמכריעה מי יהיה נוירוטי; תחת זאת הוא מונה את חוסר האונים הממושך של התינוק האנושי, את הפסקת ההתפתחות המינית בין הילדות המוקדמת לגיל ההתבגרות, ואת דלות האמצעים של האני להתגונן מפני סכנה פנימית. הנספחים מבחינים בחמישה סוגים של התנגדות, ומבדילים בין החרדה, התגובה לסכנה שמביא עמו אובדן האובייקט, לבין הכאב, התגובה לאובדן עצמו, ולבין האבל.
- 1980
מסתה של קריסטבה על הבזות: האימה שבה הסובייקט משליך מעליו כל מה שמאיים על הגבול בין העצמי לאחר, מהפרשות הגוף והגווייה ועד גוף האם הארכאי שממנו עליו להיפרד. הספר נע מן המקרה של הנס הקטן אצל פרויד ומשאלת הפוביה, דרך דיני הטהרה והטומאה בספר ויקרא ועיבודם בנצרות, אל קריאה ארוכה בפרוזה של סלין כספרות של הבזוי. הוא פתח רצף של שלושה מחקרים פסיכואנליטיים, שנמשך ב״סיפורי אהבה״ וב״שמש שחורה״. ליאון ס. רודייז תרגם אותו לאנגלית בשם Powers of Horror (1982), ונעם ברוך לעברית בשם ״כוחות האימה״ (רסלינג, 2005).
- 1987
יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה
יצא בהוצאת Presses universitaires de France ב־1987, ותורגם לאנגלית בידי דוויד מייסי (Blackwell, 1989) ובידי ג'ונתן האוס (The Unconscious in Translation, 2016). לפלאנש מכנס מחקר שראשיתו ב״חיים ומוות בפסיכואנליזה״, בעבודתו המוקדמת עם ז'אן-ברטראן פונטאליס ועם סרז' לקלר ובחמשת הכרכים הראשונים של סמינריוני Problématiques שלו, כדי להראות כיצד עמדותיו מתחברות זו לזו. הספר מציג לראשונה בהרחבה את תיאוריית הפיתוי המוכלל, שלפלאנש הוסיף ללטש עד סוף ימיו. בראותו בנטישת תיאוריית הפיתוי בידי פרויד ב־1897 סטייה מן הדרך, הוא מכליל את הפיתוי מאירוע מחולל פתולוגיה למצב המכונן של כל אדם. המבוגר מפנה לילד מסמנים חידתיים, הנגועים בלא-מודע של המבוגר עצמו, והילד נדרש לנסות לשלוט בהם ולתרגם אותם. ההדחקה הראשונית היא כישלון התרגום הזה, והשאריות שלא תורגמו יוצרות את הלא-מודע. על בסיס זה מרחיב לפלאנש את המודל התרגומי של פרויד להדחקה למודל תרגומי של ה־après-coup, של הטראומה והמיניות הילדית, ושל היווצרות הסובייקט האנושי כיצור המספר את עצמו ומעניק לעצמו תיאוריה.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- טראומת הלידה ומשמעותה לפסיכואנליזה1924מקור לקשר
- עכבה, סימפטום וחרדה1926מקור לקשר
- יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה1987מקור לקשר
- כוחות האימה: מסה על הבזות1980מקור לקשר
- ההדחקה1915מקור לקשר
- הערות פסיכואנליטיות לתיאור אוטוביוגרפי של מקרה פרנויה (Dementia paranoides)1911מקור לקשר