מושג
מרחב פוטנציאלי
האזור ההיפותטי שבין התינוק לאם, ובהמשך בין המציאות הפנימית לחיצונית, הנפתח כאשר התינוק מתחיל להיפרד ומתמלא במשחק. ויניקוט מיקם בו את תופעות המעבר של הינקות, ובחיים הבוגרים את חוויית האמנות, הדת והתרבות. את הפרדוקס שלו, שמה שנמצא בו נברא ונמצא בעת ובעונה אחת, יש לקבל ולא לפתור.
התפתחות
1967
הוצג בידי דונלד ויניקוט
פותח במאמר 'מיקומה של החוויה התרבותית' (1967) ובפרקים המאוחרים של 'משחק ומציאות'.
מתוך משחק ומציאות (1971)
1985
פותח בידי תומאס ה. אוגדן
אוגדן ניסח מחדש את המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט כמתח דיאלקטי בין מציאות לפנטזיה ובין אני ללא-אני, שבו יכול להיווצר סובייקט מסמל ומפרש. הוא תיאר את קריסתו בצורות שונות של פסיכופתולוגיה.
מתוך על המרחב הפוטנציאלי (1985);מצע הנפש: יחסי אובייקט והדיאלוג הפסיכואנליטי (1986)
קשרים
- 1967 הוצג בידי דונלד ויניקוט
פותח במאמר 'מיקומה של החוויה התרבותית' (1967) ובפרקים המאוחרים של 'משחק ומציאות'.
- 1985 פותח בידי תומאס ה. אוגדן
אוגדן ניסח מחדש את המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט כמתח דיאלקטי בין מציאות לפנטזיה ובין אני ללא-אני, שבו יכול להיווצר סובייקט מסמל ומפרש. הוא תיאר את קריסתו בצורות שונות של פסיכופתולוגיה.
- 1994 הוליד את השלישי האנליטי
אוגדן עיצב את השלישי האנליטי על פי רעיונו של ויניקוט שאין תינוק מחוץ ליחידת אם-תינוק, ועל פי תחום הביניים שיחידה זו יוצרת.
- נגזר מתוך אובייקט מעבר
המרחב הפוטנציאלי מרחיב את תחום הביניים, שתואר תחילה דרך אובייקטי המעבר, למרחב של המשחק, היצירתיות והחיים התרבותיים.
חיבורים
- 1971
״משחק ומציאות״ (1971), שראה אור זמן קצר אחרי מותו של דונלד וויניקוט, מרכז ומפתח את הגותו המאוחרת על תחום החוויה הנמצא בין המציאות הנפשית הפנימית לבין העולם החיצוני המשותף. הספר נפתח בנוסח מעודכן של מאמרו מ-1951 על אובייקטי מעבר ותופעות מעבר: השמיכה, הצעצוע או הנעימה שהתינוק מאמץ כקנייתו הראשונה של ״לא-אני״, קנייה שאינה שייכת לגמרי לעולם הפנימי ולא לגמרי לעולם החיצוני. וויניקוט מעמיד על כך שיש לכבד את הפרדוקס: איש אינו שואל את הילד אם מצא את החפץ או ברא אותו. היכולת להשתמש באובייקט כזה תלויה באם טובה דיה, המאפשרת תחילה לתינוק לחוש שהוא יוצר את מה שהוא צריך, מקיימת אשליה של כל-יכולת, ואחר כך מפכחת אותו ממנה בהדרגה. ככל שאובייקט המעבר מאבד ממשמעותו, אזור הביניים שפתח מתפשט על פני כל תחום המשחק, האמנות, הדת והתרבות. הפרקים המרכזיים עוסקים במשחק כפעילות אוניברסלית, יסוד הבריאות והמצע שבו מתרחשת הפסיכותרפיה. הטיפול, לפי השקפה זו, מתקיים במקום שבו נפגשים אזורי המשחק של המטופל ושל המטפל, וכאשר המטופל אינו מסוגל לשחק, המשימה הראשונה היא לאפשר לו לשחק. רק במשחק, טוען וויניקוט, יכול האדם להיות יצירתי ולהשתמש באישיותו כולה, ורק ביצירתיות הוא מגלה את העצמי. הוא מעמיד את האפרצפציה היצירתית, שבזכותה החיים נחווים כראויים להיחיות, מול צייתנות המותירה תחושת חוסר תוחלת, ואת החלימה, הקשורה לחיים, מול שקיעה דיסוציאטיבית בפנטזיה שאינה מובילה לשום מקום. הוא מבחין בין יסוד נשי, הקשור בהוויה, לבין יסוד גברי, הקשור בעשייה, המצויים שניהם אצל בני שני המינים. במאמר על השימוש באובייקט הוא מפריד בין התייחסות לאובייקט, הנתון עדיין לשליטתו הכל-יכולה של הסובייקט, לבין שימוש בו, המתאפשר רק לאחר שהסובייקט הרס אותו בפנטזיה והאובייקט שרד, וכך הוצב בעולם של מציאות משותפת. פרקים נוספים ממקמים את החוויה התרבותית במרחב הפוטנציאלי שבין התינוק לאם, מתארים את פני האם כראי הראשון שבו התינוק רואה את עצמו, ודנים בגיל ההתבגרות כתקופה שאת אי-בשלותה יש לפגוש ולא לרפא.
- 1985
אוגדן מציע לקרוא את המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט כמצב נפשי הבנוי על סדרה של מתחים דיאלקטיים, בין פנטזיה למציאות, בין אני ללא-אני, בין סמל למסומל, שבהם כל קוטב יוצר את חברו, מעצב אותו ושולל אותו. מצב נפשי זה נוצר בתנועה התפתחותית מן 'האחדות הבלתי נראית' של יחידת אם-תינוק אל 'שלישיות' סובייקטיבית: האם והתינוק כאובייקטים סמליים, ולצדם התינוק כסובייקט מפרש. כאשר הדיאלקטיקה אינה נוצרת או אינה יכולה להישמר, נוצרות צורות מסוימות של פסיכופתולוגיה: חוויית אובייקט הפנטזיה כדבר כשלעצמו, שימוש הגנתי במציאות החוסם את הדמיון, יחס לאובייקט פטישיסטי, ו'אי-חוויה'. אוגדן גם מנסח מחדש את 'העיבוד' של הזדהות השלכתית בידי המקבל כהשבת יכולתו לקיים דיאלקטיקה, כמו זו של אני ולא-אני, שהצטמצמה בשעה שהשתתף באופן לא מודע בפנטזיה הלא-מודעת המוחצנת של המשליך.
- 1994
- 1994
השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות
באמצעות שני רצפים קליניים ממחיש אוגדן את מאמצו של האנליטיקאי לזהות, להבין ולנסח במילים, לעצמו ולמטופל, את יחסי הגומלין המשתנים מרגע לרגע בין שלוש סובייקטיביות: זו של האנליטיקאי, זו של המטופל, והחוויה ששניהם יוצרים יחד, שאותה הוא מכנה השלישי האנליטי. ברצף הראשון האנליטיקאי מגיע אל החוויה המשותפת הזאת בין השאר דרך מה שנראה כרוורי פרטי שלו עצמו, מצבים שעשויים להיראות כהתכנסות נרקיסיסטית בעצמי, כפיזור קשב, כהרהור כפייתי או כחלימה בהקיץ. ברצף השני, מחשבת שווא סומטית של האנליטיקאי, יחד עם החוויות החושיות והפנטזיות הגופניות של המטופל, היא הדרך העיקרית שבה הוא מגיע להבנת החרדות המובילות הנוצרות בין האנליטיקאי למטופל.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- משחק ומציאות1971מקור לקשר
- על המרחב הפוטנציאלי1985מקור לקשר
- מצע הנפש: יחסי אובייקט והדיאלוג הפסיכואנליטי1986מקור לקשר
- סובייקטים של אנליזה1994מקור לקשר
- השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות1994מקור לקשר