מושג
חרדה רדיפתית
בתאוריה של מלאני קליין, הפחד שהעצמי יותקף, ייפלש או יושמד בידי אובייקטים רעים, מבחוץ או מבפנים. קליין ייחסה אותו ליצר המוות, שהתינוק חווה כאיום של השמדה. איום זה מופנה החוצה ומושלך אל האובייקט, שנראה אז כרודף המבקש נקמה. תסכול, פנטזיות התוקפנות של התינוק עצמו והאובייקטים הרעים שהופנמו מזינים אותו. זו החרדה המובילה של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית, והאגו נאבק בה באמצעות פיצול, השלכה, אידיאליזציה, הכחשה ושליטה כול-יכולה. במאמר 'A Contribution to the Theory of Anxiety and Guilt' (1948) הבחינה קליין בינה לבין החרדה הדיכאונית, שהיא פחד לגורל האובייקט האהוב ולא לגורל העצמי. היא אינה נעלמת לעולם, ושבה ומופיעה בעת לחץ ובמצבים פסיכוטיים ופרנואידיים.
התפתחות
ללא תאריך
הוצג בידי מלאני קליין
קליין מנגידה כבר ב-1935 בין פחדים פרנואידיים לגורל העצמי לבין חרדה דיכאונית לגורל האובייקט האהוב. ב-1948 היא מציגה את החרדה הרדיפתית באופן שיטתי ומעגנת אותה ביצר המוות הנחווה כפחד מהשמדה.
מתוך תרומה לפסיכוגנזה של מצבים מאניים-דפרסיביים (1935);על התיאוריה של חרדה ואשמה (1948)
קשרים
- הוצג בידי מלאני קליין
קליין מנגידה כבר ב-1935 בין פחדים פרנואידיים לגורל העצמי לבין חרדה דיכאונית לגורל האובייקט האהוב. ב-1948 היא מציגה את החרדה הרדיפתית באופן שיטתי ומעגנת אותה ביצר המוות הנחווה כפחד מהשמדה.
חיבורים
- 1948
מאמרה של מלאני קליין מ־1948 בכתב העת International Journal of Psycho-Analysis על מקורות החרדה והאשמה. קליין מעגנת את החרדה ביצר המוות הפועל בתוך האורגניזם, שהאני חווה כפחד מכליה. היא מבחינה בין שני סוגים: חרדה רדיפתית, שהיא פחד לעצמי, וחרדה דפרסיבית ואשמה, שהן פחד לאובייקט האהוב. את שתיהן היא מוצאת כבר בחודשי החיים הראשונים, ומעמידה את תפיסתה מול תורת החרדה המאוחרת של פרויד. המאמר נדפס שוב בשם "On the Theory of Anxiety and Guilt" בקובץ Developments in Psycho-Analysis (1952).
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- תרומה לפסיכוגנזה של מצבים מאניים-דפרסיביים1935מקור לקשר
- על התיאוריה של חרדה ואשמה1948מקור לקשר