מושג
קנאת הפין
בתיאורו של פרויד את ההתפתחות הנשית, קנאתה של הילדה בפין כשהיא מגלה את ההבדל האנטומי בין המינים. לדעתו קנאה זו מניעה את פנייתה מן האם אל האב ואת משאלתה לילד במקומו, והיא נמשכת אצל נשים בוגרות כתחושת נחיתות או כתסביך גבריות. קארן הורני ואחרים ערערו על מרכזיותה החל משנות העשרים, וראו בה תופעה משנית או מחוזקת תרבותית ולא נתון ביולוגי.
התפתחות
1923
זכה לביקורת מצד קארן הורני
החל בהרצאתה בקונגרס של 1922 ערערה הורני על התפיסה שקנאת הפין ראשונית ומכרעת אצל נשים, כינתה אותה בלתי מספקת מבחינת החשיבה הביולוגית ותוצר של הטיה גברית, וב־1939 ראתה בה תופעה שהתרבות מחזקת.
מתוך הבריחה מנשיות: תסביך הגבריות של האישה בראי ההתבוננות הגברית והנשית (1926);דרכים חדשות בפסיכואנליזה (1939);על התהוות תסביך הסירוס אצל האישה (1923)
ללא תאריך
הוצג בידי זיגמונד פרויד
פרויד תיאר לראשונה את קנאתה של הילדה בפין ב״על התיאוריות המיניות של ילדים״ (1908), השתמש במילה Penisneid החל מ-1913, ופרש את הרעיון בפרק על החקירות המיניות של הילדות, שהוסיף ל״שלוש מסות על התיאוריה של המיניות״ ב-1915.
מתוך שלוש מסות על התיאוריה של המיניות (1905)
קשרים
- 1923 זכה לביקורת מצד קארן הורני
החל בהרצאתה בקונגרס של 1922 ערערה הורני על התפיסה שקנאת הפין ראשונית ומכרעת אצל נשים, כינתה אותה בלתי מספקת מבחינת החשיבה הביולוגית ותוצר של הטיה גברית, וב־1939 ראתה בה תופעה שהתרבות מחזקת.
- 1926 התפצל אל קנאת הרחם
הורני הציגה את הקנאה באימהות כמקבילה הגברית לקנאת הפין, הפכה את כיוון הקנאה, וכך שללה מקנאת הפין את מעמדה כמפתח היחיד להבדל בין המינים.
- הוצג בידי זיגמונד פרויד
פרויד תיאר לראשונה את קנאתה של הילדה בפין ב״על התיאוריות המיניות של ילדים״ (1908), השתמש במילה Penisneid החל מ-1913, ופרש את הרעיון בפרק על החקירות המיניות של הילדות, שהוסיף ל״שלוש מסות על התיאוריה של המיניות״ ב-1915.
חיבורים
- 1905
שלוש מסות על התיאוריה של המיניות
שלוש המסות של פרויד, שיצאו בהוצאת דויטיקה ב-1905, עוסקות בסטיות המיניות, במיניות הינפנטילית ובתמורות של גיל ההתבגרות. יחד הן טוענות שהדחף המיני קיים מן הינקות, שהוא מורכב מדחפים חלקיים הקשורים לאזורים ארוגניים, ושהוא מגיע לצורתו הגניטלית הבוגרת רק במהלך של התפתחות. במהדורות מאוחרות נוסף תיאור של הארגונים הקדם-גניטליים של הליבידו.
- 1923
על התהוות תסביך הסירוס אצל האישה
המאמר הראשון של הורני נגד התיאור הפסיכואנליטי המקובל של הנשיות הוצג בקונגרס ברלין ב־1922 ופורסם ב־1923. האנליטיקאים הניחו כמובן מאליו שנשים סובלות ממינן ומקנאות בגבר על הפין שלו, ושתסביך הסירוס הנשי נובע מכך. הורני שואלת אם מובנוּת זו אינה נובעת מן הנרקיסיזם הגברי. היא מציינת גם שמבחינת החשיבה הביולוגית אין זה מספק שמחצית האנושות תהיה בלתי מרוצה מתפקידה המיני. היא מפרקת את קנאת הפין של הילדה לשלושה רכיבים: ארוטיקה של השתנה, תשוקת ההסתכלות וההתראות, ומשאלות אוננות מודחקות. בכל אחד מהם הילדה הקטנה נמצאת אמנם בעמדת נחיתות ממשית, אך אף אחד מהם אינו גורם לה לחוש נחותה מלכתחילה. על סמך חומר אנליטי היא טוענת שהתהליך המכריע מתרחש בשלב האדיפלי. הילדה עוברת אהבה עזה ונשית לחלוטין לאב, ובה גם המשאלה ללדת ממנו ילד. כשאהבה זו נכזבת היא מוותרת עליו כאובייקט ומזדהה עמו במקום זאת, כך שהמשאלה להיות גבר מכסה על נשיות שנזנחה. ההזדהות הזאת היא גרעין אחד של תסביך הסירוס. הגרעין האחר הוא הפנטזיה שהאישה סורסה במסגרת יחסי האהבה עם האב, ומכאן נובעות עמדות הנקמה של נשים כלפי גברים. מסקנתה היא שהנשיות הפגועה היא שיוצרת את תסביך הסירוס, ושנשים, כמו גברים, נעשות נוירוטיות בשל כישלונן בתסביך אדיפוס. אותה הזדהות עם ההורה מן המין האחר עומדת ביסוד ההומוסקסואליות וגם ביסוד תסביך הסירוס.
- 1926
הבריחה מנשיות: תסביך הגבריות של האישה בראי ההתבוננות הגברית והנשית
במאמר זה מ־1926 שואלת הורני עד כמה עוצב התיאור הפסיכואנליטי של ההתפתחות הנשית בידי העובדה שכותביו היו גברים. היא יוצאת מטענתו של הפילוסוף גאורג זימל שכל תרבותנו היא תרבות גברית, שבה אמות המידה של האובייקטיביות הן למעשה אמות מידה גבריות. גם הפסיכולוגיה התבוננה בנשים מנקודת מבטו של הגבר. כשהיא מעמידה זו לצד זו את הרעיונות האנליטיים המקובלים על הילדה ואת הרעיונות שילד קטן מגבש על בנות, היא מוצאת שהם חופפים במידה רבה. היא קוראת את תאוריית הגניטליות של פרנצי כביטוי למבט הגברי על האימהות. מול מבט זה היא מדגישה את העליונות הפיזיולוגית שאין להכחישה, שהאימהות מקנה לנשים. היא מדגישה גם את קנאת האימהות העזה (Mutterschaftsneid) שחשים בנים וגברים כלפי ההריון, הלידה, השד וההנקה. היא מציעה שתאוריות הממעיטות בערכה של האימהות עשויות לשרת נטייה גברית לא מודעת, ושהדחף של גברים ליצירה עשוי לינוק מחלקם הקטן בהולדת ילדים. תסביך הגבריות של הילדה מתברר כבריחה משנית מן הנשיות. מניעים אותה אשמה וחרדה מפני משאלות אדיפליות כלפי האב וחרדות גניטליות, והמאמר גורס שלנרתיק יש חלק בחיים הגניטליים המוקדמים של הילדה. בריחה זו מתחזקת בשל נחיתותן הממשית של נשים בחיים החברתיים. הורני קוראת לתת את הדעת ליחסי הגומלין שבין גורמים נפשיים לגורמים חברתיים.
- 1939
ספרה השני של הורני בוחן את תורת פרויד נקודה אחר נקודה, כדי להפריד בין מה שנראה לה ממצאיה היציבים לבין ההנחות שלדעתה עיכבו אותה. היא שומרת על מה שהיא מכנה ממצאיו היסודיים של פרויד: הדטרמיניזם הקפדני של התהליכים הנפשיים, המניעים הלא מודעים של מעשים ורגשות וההתנגדות השומרת עליהם, מקומם של כוחות רגשיים ושל קונפליקט, ההדחקה ושאר ההגנות, משמעות החלומות, כוחה המעצב של החוויה המוקדמת, ההעברה והאסוציאציה החופשית. היא דוחה את תורת הדחפים שלו ואת החשיבה המכניסטית והאבולוציוניסטית שבבסיסה, וכן את התעלמותו מן התרבות. טענתה המרכזית היא שעל הפסיכואנליזה לצמוח מעבר למגבלות שכפה עליה היותה פסיכולוגיה אינסטינקטיביסטית וגנטית. היא מצהירה שאינה מייסדת אסכולה חדשה. הפרקים בוחנים מחדש את תאוריית הליבידו, שלדעתה אינה מבוססת, את תסביך אדיפוס, הנרקיסיזם, הפסיכולוגיה הנשית ויצר המוות. הם עוסקים גם בהדגשת הילדות, בהעברה, בתרבות ונוירוזה, באני ובסתמי, בחרדה, בעל־אני, ברגשות אשמה נוירוטיים ובתופעות מזוכיסטיות. במקום הדחפים היא מציבה את הנטיות הנוירוטיות. אלה הן שאיפות לביטחון ולסיפוק, כגון הצורך בחיבה או בשלמות, שבאמצעותן מתמודד אדם החש חסר אונים בעולם עוין וזוכה למידה מסוימת של ביטחון. חרדה מתעוררת כאשר אמצעי ביטחון כזה נתון בסכנה. הפרק האחרון, על הטיפול, קובע כמטרה להשיב את המטופל אל עצמו, עד שלא יזדקק עוד לאמצעי הביטחון והספונטניות תשוב אליו. הורני מוקירה תודה לאריך פרום, לווילהלם רייך', להרלד שולץ־הנקה ולמקס הורקהיימר. לפרום היא מייחסת את ההבנה עד כמה מרכזי אובדן העצמי בנוירוזה.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- הבריחה מנשיות: תסביך הגבריות של האישה בראי ההתבוננות הגברית והנשית1926מקור לקשר
- דרכים חדשות בפסיכואנליזה1939מקור לקשר
- על התהוות תסביך הסירוס אצל האישה1923מקור לקשר
- שלוש מסות על התיאוריה של המיניות1905מקור לקשר