מושג
העמדה הפרנואידית-סכיזואידית
השם שנתנה קליין לארגון המוקדם ביותר של נפש התינוק, שאותו פרשה במלואו ב-1946, כשהוסיפה את מילתו של פיירברן, סכיזואידי, לעמדה הפרנואידית שלה מקודם לכן. תחת לחץ הפחד מכליון, התינוק מפצל את אובייקטיו ואת עצמו לחלקים טובים לגמרי ורעים לגמרי, משליך את החלקים הרעים החוצה וחש מורדף על ידם, ומגן על הטוב בכך שהוא מרחיק בין השניים. העמדה פונה מקום, אך לעולם לא לצמיתות, לעמדה הדפרסיבית, שבה אפשר לאהוב ולשנוא אובייקטים שלמים בעת ובעונה אחת.
התפתחות
1946
הוצג בידי מלאני קליין
מתוך הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים (1946)
1986
עובד מחדש בידי תומאס ה. אוגדן
אוגדן קרא את העמדות של קליין כאופנים של יצירת חוויה ולא כשלבי התפתחות. באופן הפרנואידי-סכיזואידי העצמי נחווה כאובייקט שדברים קורים לו. מאוחר יותר הציב אותו במתח דיאלקטי עם האופנים הדפרסיבי והאוטיסטי-מגעי.
מתוך מצע הנפש: יחסי אובייקט והדיאלוג הפסיכואנליטי (1986);הקצה הפרימיטיבי של החוויה (1989)
קשרים
הוצג בידי
- 1946 מלאני קליין
נגזר מתוך
- 1946 פיצול
קליין בנתה את העמדה המוקדמת ביותר על הפיצול. הסכיזואידי שבשמה מצביע על פיצול האובייקט והאני, ההגנה מפני חרדת הרדיפה שבה התינוק מרחיק את השד הטוב מן השד הרע.
- העמדה הסכיזואידית
המושג של קליין קיבל את שמו, בחלקו, מן העמדה הסכיזואידית של פיירברן, אך שמר על תיאורה שלה עצמה של דחף המוות ושל החרדה המוקדמת.
הוליד את
- 1952 הנחה בסיסית
ב"דינמיקה קבוצתית: מבט מחודש" (1952) ייחס ביון את ההנחות הבסיסיות לסצנה פרימיטיבית של אובייקטים חלקיים, הקשורה לחרדות הפסיכוטיות, לפיצול ולהזדהות ההשלכתית של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית והעמדה הדפרסיבית של קליין.
- 1989 העמדה האוטיסטית-מגעית
אוגדן עיצב את העמדה החדשה על פי מושג העמדה של קליין ומיקם אותה מתחת לעמדה הפרנואידית-סכיזואידית כאופן שלישי פרימיטיבי יותר. שלושתן עומדות ביחס דיאלקטי ולא ברצף.
עובד מחדש בידי
- 1986 תומאס ה. אוגדן
אוגדן קרא את העמדות של קליין כאופנים של יצירת חוויה ולא כשלבי התפתחות. באופן הפרנואידי-סכיזואידי העצמי נחווה כאובייקט שדברים קורים לו. מאוחר יותר הציב אותו במתח דיאלקטי עם האופנים הדפרסיבי והאוטיסטי-מגעי.
התפצל אל
- קונפליקט אסתטי
מלצר הופך את סדר ההתפתחות של קליין: החוויה הראשונה של התינוק היא תגובה אסתטית, קרובה לדיכאונית, ליופייה של האם, והפיצול של העמדה הסכיזו-פרנואידית הוא נסיגה הגנתית מן הכאב של הקונפליקט הזה.
חיבורים
- 1946
הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים
המאמר ראה אור לראשונה ב־1946 בכתב העת International Journal of Psycho-Analysis, ובנוסח מתוקן בקובץ Developments in Psycho-Analysis (1952). מלאני קליין עוסקת בו בחודשים הראשונים לחיים, שקודמים לעמדה הדפרסיבית שתיארה בשנות השלושים. בשלב מוקדם זה החרדה של התינוק היא בעיקרה חרדת רדיפה וההגנות שלו סכיזואידיות; קליין מכנה אותו העמדה הפרנואידית, מצרפת אליו את המונח סכיזואידי שאימצה מרונלד פיירברן, ומ־1952 קוראת לו העמדה הפרנואידית-סכיזואידית. לדבריה, אגו המסוגל לחוות חרדה, להפעיל הגנות ולקיים יחסי אובייקט קיים מן הלידה, אך הוא חסר לכידות ונע בין אינטגרציה להתפרקות. החרדה הראשונית שלו היא פחד מהשמדה, הנובע מפעולתו של יצר המוות בפנים; האגו מסיט אותו החוצה ופוגש אותו שוב כרדיפה. ההגנה העיקרית היא הפיצול: האובייקט – תחילה השד – מתפצל לטוב ולרע, ומאחר שאי אפשר לפצל את האובייקט בלי שהאגו עצמו יתפצל, הפיצול עובר גם בעצמי, ונתמך באידיאליזציה, בהכחשה ובפנטזיות אומניפוטנטיות של השמדת הרע. במאמר זה מתארת קליין את ההזדהות ההשלכתית: פנטזיה שבה חלקים מפוצלים של העצמי מושלכים אל תוך האם כדי לפגוע בה, להשתלט עליה ולשלוט בה, עד שהיא נחווית כמי שמגלמת אותם. גם חלקים טובים של העצמי מושלכים, דבר החיוני ליחסי אובייקט טובים אך מדלדל את האגו כשהוא מופרז. קליין מראה כיצד מנגנונים אלה מעצבים את יחסי האובייקט הסכיזואידיים ואת ההעברה – הריחוק ופיצול הרגש – וטוענת שכאשר חרדת הרדיפה והפיצול חזקים מדי, אי אפשר לעבד את העמדה הדפרסיבית; מכאן שנקודות הקיבעון של הסכיזופרניה נמצאות בעמדה המוקדמת, והן שזורות בנקודות הקיבעון של המחלה המאניה-דפרסיבית. קליין דנה בהרחבה בעבודתו של פיירברן, מקבלת חלק ניכר מתיאוריו את התופעות הסכיזואידיות, אך מסתייגת מהזנחתו את החרדה, את התוקפנות ואת יצר המוות.
- 1961
התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים
ספרו של ביון מקבץ את כתביו על קבוצות משנות הארבעים ומראשית שנות החמישים. הוא נפתח ב"מבט מקדים", המאמר שפרסם עם ג'ון ריקמן ב־Lancet בשנת 1943 על ניסוי נורת'פילד הראשון, שבו ניהל ביון את אגף האימון של בית חולים פסיכיאטרי צבאי כך שחוסר הסדר של החיילים עצמם נעשה בעיה שהקבוצה נדרשה לחקור ולהתמודד עמה. במרכז הספר שבעה מאמרים, שראו אור לראשונה ב־Human Relations בין 1948 ל־1951, על קבוצות טיפוליות וקבוצות לימוד קטנות שהנחה בקליניקת טביסטוק לאחר המלחמה. ביון סירב שם לקבל על עצמו את ההנהגה שהחברים ציפו לה, הפנה את פירושיו אל הקבוצה כולה, ועקב אחר יחסה אליו ואל המשימה שלשמה התכנסה. מתצפיות אלה הסיק שכל קבוצה פועלת בשתי רמות בעת ובעונה אחת. כקבוצת עבודה היא משתפת פעולה במשימתה המוצהרת, שומרת על קשר עם המציאות ומסוגלת ללמוד מן הניסיון; ובה בעת היא מתנהגת כאילו חבריה שותפים לאחת משלוש הנחות בסיסיות בלתי מנוסחות: שהתכנסו כדי להיות תלויים במנהיג שיכלכל אותם, כדי להילחם באויב או לברוח ממנו, או כדי להתחבר בזוגות מתוך תקווה שייוולד מושיע. לכל הנחה בסיסית רגשות משלה והיא מזמנת סוג מנהיג משלה; רק אחת פעילה בכל פעם, והאחרות מוחזקות במה שהוא מכנה מערכת פרוטו-מנטלית, שבה אירועים גופניים ונפשיים עדיין אינם נבדלים זה מזה. היחידים מצטרפים להנחות אלה באופן ספונטני, לפי מה שהוא מכנה הוולנטיות שלהם, והמנטליות הקבוצתית שהם יוצרים עומדת בניגוד למטרותיהם האישיות ולהתפתחות. ביון מציע שמוסדות מסוימים הם קבוצות עבודה הרותמות הנחה אחת לטובת משימה: הכנסייה את התלות, הצבא את הלחימה-בריחה והאריסטוקרטיה את הזוגיות. ה"מבט המחודש" החותם, "דינמיקה קבוצתית: מבט מחודש" (1952), מנסח את הממצאים מחדש לאור עבודתה של מלאני קליין: חיי ההנחה הבסיסית הם הגנה מפני החרדות הפסיכוטיות של העמדה הפרנואידית-סכיזואידית והעמדה הדפרסיבית, הקבוצה מעוררת פנטזיות פרימיטיביות מאוד על גוף האם, ותחושתו של המטפל שהוא נאלץ לגלם תפקיד בפנטזיה של הקבוצה מוסברת בהזדהות השלכתית. בדיאלוג עם "פסיכולוגיה של ההמונים ואנליזה של האני" של פרויד טוען ביון שתופעות קבוצתיות אינן נוצרות מעצם התכנסותם של בני אדם אלא שרויות בכל אדם, שהוא מטבעו יצור קבוצתי, ושהדפוס המשפחתי שפרויד מצא בקבוצות מכסה על מנגנונים פרימיטיביים יותר.
- 1988
תפיסת היופי: תפקידו של הקונפליקט האסתטי בהתפתחות, באמנות ובאלימות
הספר, שנכתב עם מג האריס ויליאמס, מציע שההתפתחות הנפשית אינה מתחילה ברדיפה אלא בתגובתו המציפה של התינוק ליופייה של האם. הקונפליקט האסתטי הזה נטוש בין יופייה החיצוני, הפתוח לחושים, לבין פנימה, שהוא חידתי ואפשר רק לדמיין אותו. הנסיגה מן הקונפליקט עומדת ביסוד הפרעות רבות מאוחרות יותר, ואילו היכולת לשאת אותו עומדת ביסוד החשיבה, האמנות והקשר האנליטי. הפרקים של ויליאמס קוראים את הקונפליקט בשירה ובספרות. המוציא לאור מתאר את הספר כמיזם משפחתי של מרתה האריס, בנותיה מג ומורג, ומלצר.
- 1989
על המושג של עמדה אוטיסטית-מגעית
אוגדן קורא את חשיבת יחסי האובייקט הבריטית של שני העשורים שקדמו למאמר כמי שהחלה לחקור צורות חוויה החורגות מאלה שתיארו קליין, ויניקוט, פיירברן וביון, ומציע עבורן את המושג עמדה אוטיסטית-מגעית, ראשונית יותר הן מן העמדה הפרנואידית-סכיזואידית והן מן העמדה הדפרסיבית. שלוש העמדות עומדות ביחס דיאלקטי, וכל אחת מהן יוצרת, משמרת ושוללת את האחרות. העמדה האוטיסטית-מגעית היא אופן טרום-סמלי של יצירת חוויה שהתחושה שולטת בו, והיא מעניקה לחוויה חלק ניכר מתחושת התחום שלה ותחושה מוקדמת של המקום שבו החוויה מתרחשת. החרדה האופיינית לה היא אימה שאין לה מילים מפני התפרקות התחום הזה, הנחווית כדליפה, כנפילה או כהתמוססות אל תוך מרחב אינסופי וחסר צורה. בעזרת דוגמאות קליניות דן המאמר בהגנות העיקריות של העמדה, באופני ארגון החוויה שלה, בצורות יחסי האובייקט שלה ובדרכי השינוי הנפשי בה.
הצגת כל ה־7 הצגת פחות
- 2005
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים1946מקור לקשר
- מצע הנפש: יחסי אובייקט והדיאלוג הפסיכואנליטי1986מקור לקשר
- הקצה הפרימיטיבי של החוויה1989מקור לקשר
- על המושג של עמדה אוטיסטית-מגעית1989מקור לקשר
- תפיסת היופי: תפקידו של הקונפליקט האסתטי בהתפתחות, באמנות ובאלימות1988מקור לקשר
- הנחה בסיסית2005מקור לקשר
- התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים1961מקור לקשר