מושג
מארגני הנפש
מונח ששאל רנה שפיץ מן האמבריולוגיה לציון נקודות הצומת בשתי שנות החיים הראשונות שבהן מתכנסים זרמים נפרדים של הבשלה והתפתחות, והנפש מתארגנת מחדש ברמה מורכבת יותר. כל מארגן מבשר על עצמו במסמן גלוי: תגובת החיוך בסביבות החודש השלישי, חרדת החודש השמיני במחצית השנייה של השנה הראשונה, ומחוות ה"לא" והמילה "לא" בשנה השנייה. שפיץ סבר שכאשר מארגן אינו מתבסס בעתו, ההתפתחות המאוחרת נבנית על בסיס פגום. ממצאים מאוחרים יותר על יכולות האינטראקציה המוקדמות של התינוק ערערו את המודל האמבריולוגי.
התפתחות
1959
הוצג בידי רנה שפיץ
שפיץ פרש את עקרון המארגנים שלו בתאוריית שדה גנטית של היווצרות האני (1959), ובנה סביבו את שנת החיים הראשונה.
מתוך תיאוריית שדה גנטית של היווצרות האגו: השלכותיה לפתולוגיה (1959);שנת החיים הראשונה: מחקר פסיכואנליטי על התפתחות תקינה וחריגה של יחסי אובייקט (1965)
קשרים
- 1959 הוצג בידי רנה שפיץ
שפיץ פרש את עקרון המארגנים שלו בתאוריית שדה גנטית של היווצרות האני (1959), ובנה סביבו את שנת החיים הראשונה.
חיבורים
- 1959
תיאוריית שדה גנטית של היווצרות האגו: השלכותיה לפתולוגיה
הרצאתו של שפיץ בסדרת הרצאות יום השנה לפרויד של המכון הפסיכואנליטי של ניו יורק, שראתה אור ב-1959, מציעה מודל להיווצרות האגו בשנתיים הראשונות לחיים. מן האמבריולוגיה הניסויית הוא שואל את מושג המארגן, מרכז המכוון את התפתחות הרקמות שסביבו. לטענתו, ההתפתחות הנפשית מתנהלת באופן דומה: בנקודות צומת מסוימות מתכנסים קווי הבשלה וקווי התפתחות, שהתקדמו עד אז בנפרד, ומשתלבים לרמת ארגון נפשי חדשה ומורכבת יותר. כל אחד ממארגני הנפש האלה מתבשר בסימן התנהגותי גלוי: תגובת החיוך לפנים אנושיות בסביבות החודש השלישי, חרדת הזר בסביבות החודש השמיני, ותנועת הראש והמילה 'לא' בשנה השנייה. שפיץ טוען שלכל מארגן יש זמנו. כשמארגן אינו מתבסס במועדו, ההתפתחות נמשכת בכל זאת, אך היא נבנית על בסיס פגום, והסטייה נישאת אל השלבים הבאים. בסיום ההרצאה הוא מפרט מה משמעותו של מודל התפתחותי זה להבנת הפסיכופתולוגיה.
- 1965
שנת החיים הראשונה: מחקר פסיכואנליטי על התפתחות תקינה וחריגה של יחסי אובייקט
ספרו המרכזי של רנה שפיץ, שנכתב עם ו' גודפרי קובלינר, מרחיב את ספרו הצרפתי "השנה הראשונה בחיי הילד" (1958). ספר זה צמח בעצמו ממאמר משנת 1954 על התהוותם של יחסי האובייקט הראשונים. בהסתמך על תצפית ישירה ומצולמת בתינוקות, הספר מתחקה אחר התפתחות יחסי האובייקט בשלושה שלבים: שלב חסר אובייקט, שלב מבשר האובייקט, ושלב האובייקט הליבידינלי במלוא מובנו. המעברים בין השלבים מסומנים בתגובת החיוך ובחרדת החודש השמיני, ואחריהם באה רכישת ה"לא". הדיאלוג בין האם לילד תופס מקום מרכזי לאורך הספר. הפרקים המאוחרים עוסקים בפתולוגיה של יחסי האובייקט. הם מבחינים בין הפרעות הנובעות מאיכות לא מתאימה של היחס האימהי לבין מחלות החסך הרגשי הנובעות מהיעדרו, כלומר דיכאון אנקליטי והוספיטליזם.