מושג
O
הסימן של ביון למציאות האחרונה או לאמת של חוויה רגשית, שאי אפשר לדעת אותה ישירות אלא רק להתקרב אליה דרך הטרנספורמציות שהיא עוברת למחשבה ולדיבור. בכתביו המאוחרים, על האנליטיקאי לנוע לעבר היעשות O, כלומר להיות אחד עם האמת של הפגישה, בכך שיניח בצד זיכרון, תשוקה והבנה.
התפתחות
1965
הוצג בידי וילפרד ביון
הוצג ב"טרנספורמציות" (1965); העמדה של התקרבות אל O בלי זיכרון ובלי תשוקה מוצגת ב"קשב ופרשנות" (1970).
מתוך קשב ופרשנות (1970);טרנספורמציות (1965)
קשרים
- 1965 הוצג בידי וילפרד ביון
הוצג ב"טרנספורמציות" (1965); העמדה של התקרבות אל O בלי זיכרון ובלי תשוקה מוצגת ב"קשב ופרשנות" (1970).
- 2019 הוליד את פסיכואנליזה אונטולוגית
אוגדן מצא את מקורה של הפסיכואנליזה האונטולוגית במעבר של ביון המאוחר מידיעה על החוויה להתהוות שלה, ובדגש ששם ויניקוט על ההוויה.
חיבורים
- 1965
"טרנספורמציות" (לונדון: Heinemann Medical, 1965), שכותרת המשנה שלו היא "שינוי מלמידה לצמיחה", הוא השלישי בספריו התיאורטיים הקצרים של וילפרד ביון משנות הששים, אחרי "ללמוד מן החוויה" (1962) ו"יסודות הפסיכואנליזה" (1963) ולפני "קשב ופרשנות" (1970). הספר שואל מה בעצם קולט הפסיכואנליטיקאי בפגישה, ומה היחס בין הפרשנות לבין החוויה שעליה היא מדברת. ביון שואל מן הגאומטריה את מושג הטרנספורמציה ואת האינווריאנטים שלה, כלומר מה שנשאר קבוע במעבר. צייר המצייר שדה פרגים הופך את הנוף לתמונה, ובכל זאת הצופה מזהה בה את השדה, משום שכמה מן המאפיינים שרדו את השינוי. באותו אופן האסוציאציות של המטופל, הפרשנויות של האנליטיקאי ואף התיאוריות הפסיכואנליטיות עצמן הן טרנספורמציות של דבר שאינו נתון במישרין. לדבר הזה קורא ביון O: המציאות האולטימטיבית של הפגישה, הדבר כשלעצמו, האמת המוחלטת, שאי אפשר לדעת אותה אלא רק להיות אותה, והיא מתפתחת עד שאפשר לפגוש אותה בחוויה. הוא מציע סימון לתהליך הטרנספורמציה (Tα) ולתוצר שלה (Tβ), אצל המטופל ואצל האנליטיקאי כאחד, ונעזר בגריד מספרו הקודם כדי למקם את רכיבי הפגישה. על בסיס זה הוא מבחין בין סוגי טרנספורמציה. בטרנספורמציה בתנועה קשיחה, כמו בהעברה במובנה הקלאסי, רגשות ורעיונות עוברים מהקשר אחד לאחר כמעט בלי עיוות. הטרנספורמציה ההשלכתית, הנשענת על הזדהות השלכתית, מעוותת הרבה יותר. בטרנספורמציה בהלוצינוזיס החלק הפסיכוטי של האישיות מתייחס למה שהוא עצמו פולט כאל דבר מספיק לעצמו, העדיף על כל מה שיוכל לקבל מאחר. טרנספורמציות ב-K עניינן ידיעה על דבר; טרנספורמציות ב-O עניינן להיות הדבר, וביון טוען שהמעבר מ-K ל-O, שבו תלויה הצמיחה הנפשית, מעורר פחד והתנגדות. בדרך הוא דן באי-הסבלנות של הפסיכוטי כלפי "הלא-דבר" – הנקודה המסמנת את המקום שבו היה השד; בהיפרבולה, ההגזמה שבה רגש נדחף החוצה בכוח כדי להגיע לאובייקט הנחווה כרחוק או כאטום; ובהתמוטטות פסיכוטית כקטסטרופה שאפשר לזהות את האינווריאנטים שלה במצבים שלפניה ואחריה. הספר מבשר את עמדתו המאוחרת של ביון, שלפיה על האנליטיקאי להיות אחד עם המציאות הרגשית של הפגישה, ולא רק לדעת עליה.
- 1970
״קשב ופרשנות״ (1970) הוא האחרון בארבעת הספרים התיאורטיים שכתב וילפרד ביון על החשיבה ועל השיטה הפסיכואנליטית, וכותרת המשנה שלו מציגה אותו כגישה מדעית לתובנה בפסיכואנליזה ובקבוצות. ביון פותח בערעור על המודל הרפואי: הרופא נשען על עדות החושים, ואילו המציאויות שהאנליטיקאי פוגש – חרדה, למשל – אין להן צורה, צבע או ריח, ואפשר לתפוס אותן רק באינטואיציה. את המציאות האחרונה של השעה האנליטית הוא מכנה O: האמת שאין לדעת אותה, הדבר כשלעצמו, שאפשר רק להיות אותו. הידיעה (K) מסוגלת לתאר את גלגוליו של O, אך טרנספורמציה ב-O משנה את מי שעובר אותה. כדי להיפתח ל-O על האנליטיקאי לוותר על זיכרון, על תשוקה ואף על הבנה, שכן כל אחד מהם ממלא את הנפש במה שכבר ידוע או מבוקש, ומסתיר את מה שמתהווה עכשיו. מצב ממושמע זה מכונה אצלו ״מעשה של אמונה״ (F), והוא קשור ל״יכולת השלילית״ שתיאר קיטס – היכולת לשהות באי-ודאות ובספק בלי לחתור בקוצר רוח אל עובדות והסברים. ביון מתאר את מעברו של האנליטיקאי מסבלנות, מצב הקרוב לעמדה הפרנואידית-סכיזואידית שבו נסבלים אי-הקוהרנטיות ותחושת רדיפה, אל ביטחון, מצב הדומה לעמדה הדפרסיבית שבו מתגלה דפוס ואפשר לתת פרשנות. במחציתו השנייה של הספר ביון מרחיב את מודל המכל והמוכל אל היחסים שבין המיסטיקן או הגאון, נושא הרעיון החדש והמערער, לבין הממסד של הקבוצה, הנדרש גם לשמר את הרעיון וגם להתגונן מפניו. יחסים אלה עשויים להיות קומנסליים, סימביוטיים או טפיליים, ואותו דפוס עצמו קיים גם בין רגש למילים שאמורות להכיל אותו, כמו בגמגום המפרק את המילים. עוד טוען ביון כי מחשבה אמיתית אינה זקוקה לחושב, ואילו השקר זקוק לו, ודן בחווייתו של המטופל הפסיכוטי את המרחב הנפשי כחסר גבולות ואת ״הלא-דבר״ שנותר במקום שבו היה אובייקט. הספר נחתם בהבחנה בין שפה הבאה במקום פעולה או מחשבה לבין ״שפת ההישג״, שהיא עצמה פתח לצמיחה.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- קשב ופרשנות1970מקור לקשר
- טרנספורמציות1965מקור לקשר
- פסיכואנליזה אונטולוגית או "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"2019מקור לקשר