מושג
ניטרול
בפסיכולוגיית האגו של היינץ הרטמן, התהליך שבו אנרגיית הדחפים המיניים והתוקפניים עוברת מאופן יצרי לאופן לא יצרי, כך שהאגו יכול להשתמש בה לפונקציות שלו. הרטמן ראה בניטרול הרחבה של מושגי העידון והדה-מינון של פרויד, החלה גם על התוקפנות, וראה ביכולת לנטרל מדד לכוחו של האגו.
התפתחות
1950
הוצג בידי היינץ הרטמן
הרטמן הציג את רעיון אנרגיית הדחף המנוטרלת במאמרו מ-1950 על התאוריה הפסיכואנליטית של האגו, ופיתח אותו במאמרו מ-1955 על העידון.
מתוך הערות על התיאוריה הפסיכואנליטית של האגו (1950);הערות על תאוריית העידון (1955)
קשרים
- 1950 הוצג בידי היינץ הרטמן
הרטמן הציג את רעיון אנרגיית הדחף המנוטרלת במאמרו מ-1950 על התאוריה הפסיכואנליטית של האגו, ופיתח אותו במאמרו מ-1955 על העידון.
- 1955 נגזר מתוך עידון
ב-"Notes on the Theory of Sublimation" (1955) ניסח הרטמן מחדש את מושג העידון של פרויד כמקרה אחד של ניטרול כללי יותר של אנרגיית הדחף, החל גם על התוקפנות ולא רק על הליבידו.
חיבורים
- 1950
הערות על התיאוריה הפסיכואנליטית של האגו
מאמרו של היינץ הרטמן, שראה אור ב-The Psychoanalytic Study of the Child ב-1950 ונדפס שוב בקובץ מאמריו Essays on Ego Psychology (1964), הוא מן הניסוחים המכוננים של פסיכולוגיית האגו הפסיכואנליטית. הרטמן ציין שהמילה "אגו" משמשת במובנים עמומים אפילו בקרב אנליטיקאים, וטען שבתיאוריה המבנית האגו הוא מערכת נפשית, המוגדרת על ידי תפקודיה ועומדת לצד האיד והסופר-אגו, ואינו זהה לאישיות, לפרט או לאדם עצמו. לאדם עצמו, במובחן מן העולם שסביבו, הציע את המונח "עצמי" (self), ודיבר על ייצוגי העצמי של האגו לצד ייצוגי האובייקטים שלו. על בסיס זה ניסח מחדש את הנרקיסיזם של פרויד כטעינה (קתקסיס) ליבידינית לא של האגו אלא של העצמי, כך שכנגד הטעינה של האובייקט עומדת טעינתו של האדם עצמו. ההבחנות הללו בין אגו, עצמי וייצוג עצמי הפכו למקובלות בפסיכואנליזה האמריקאית, ושימשו נקודת מוצא לתאוריות מאוחרות של העצמי, ובהן אלה של אדית יעקובסון ושל היינץ קוהוט.
- 1955
מאמר זה נולד כדברי הפתיחה של היינץ הרטמן לפאנל על העידון בכנס החורף של האגודה הפסיכואנליטית האמריקנית בניו יורק, ב-4 בדצמבר 1954. הוא ראה אור ב-The Psychoanalytic Study of the Child ב-1955 (כרך 10, עמ' 9–29) ונדפס שוב בקובץ מאמריו Essays on Ego Psychology (1964). במאמר מנסח הרטמן מחדש את מושג העידון של פרויד במונחי פסיכולוגיית האגו. במרכזו עומד הניטרול, שהוא מגדיר כשינוי של אנרגיה ליבידינלית ותוקפנית כאחת מאופן יצרי לאופן לא יצרי, ורואה בו את עיקרו של מה שמכונה בדרך כלל עידון. פרויד סבר שהאגו פועל באנרגיה שעברה דה-מיניות. הרטמן מרחיב זאת לתוקפנות, וקובע שאנרגיה מנוטרלת עשויה לבוא משני הדחפים, וככל הנראה גם מן האגו עצמו. אפשר לשמר את המונח עידון לניטרול של הליבידו, כפי שפרויד השתמש בו, או להרחיבו עד שיהיה למילה נרדפת לניטרול. הניטרול מתרחש בגוונים רבים, לאורך רצף שבין אנרגיה יצרית לחלוטין לאנרגיה מנוטרלת לחלוטין, והיכולת לנטרל שונה מאדם לאדם. הניטרול מציע חלופה להפניית התוקפנות החוצה או כלפי העצמי, ושימור העצמי, כפונקציה של האגו, תלוי בו. הרטמן מסרב להגדיר את העידון על פי נורמליות, אך מקבל שיש מתאם בין היכולת לעידון לבין בריאות וחולי. הוא קושר את הניטרול לאוטונומיה המשנית של פונקציות האגו. מבקרים מאוחרים הטילו ספק בתמורות האנרגיה הנפשית שהתאוריה מניחה.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- הערות על התיאוריה הפסיכואנליטית של האגו1950מקור לקשר
- הערות על תאוריית העידון1955מקור לקשר